קינת הלויים על נהרות בבל

בין מזמורי תהילים יש כאלה שחותם מחבריהם טבוע בהם במפורש, ויש כאלה שמתוך עניינם אפשר לעמוד על כך. מזמורנו משתייך לאלה האחרונים. יתר על כן, הוא נאמר בלשון רבים אבל הדעת נוטה שמחברו נמנה על שבט לוי, והוא בוודאי מן המשוררים במקדש.

עבודת השירה על ידי הלויים בכינורות מכונה במקרא בשם "שיר ה'" (דברי הימים ב כ"ט, כז) ומכאן מסתבר שהשירה והנגינה הם מרכזיים במזמורנו. העבודה הכפולה של הלויים בשירת הפה ובנגינה בכלי נזכרת בפרק בכמה וכמה גוונים. את הכינורות הם תולים על הערבה (ב), הם מתבקשים להשמיע דברי שיר "משיר ציון" (ג), ובקשר לכך נזכר המונח 'שמחה': "ותוללינו שמחה" (ג), ואפשר שאף זה הוא מושג קשור לשירת הלויים, וכך נזכר הדבר מספר פעמים בספר דברי הימים (ב כ"ג, יח;  כ"ט, ל).

אף השבועה החמורה שבפרק קשורה לעבודת הלויים: "תדבק לשוני" (ו) שמשמשת בשירת הפה, "תשכח ימיני" (ה) – זו המשמשת בנגינת הכינור. ושמא אף פתיחת המזמור רומזת לכך. הלויים בשירתם עומדים על הדוכן, ואילו כאן "ישבנו גם בכינו" (א) לעומת השירה בירושלים.

סערת הרגשות של הלויים המקוננים באה לידי ביטוי אף בהדגשת היחס בין בבל לירושלים. לכאורה, הרי נתחבר המזמור על נהרות בבל, ואף על פי כן מדבר המשורר על הגולה בלשון עבר: "שם ישבנו" (א), "שם שאלונו" (ג). ביישובו של קושי זה נאמרו כמה הסברים. יש מי ששיער שבכוונה נבחרה לשון עבר ולשון "שם" מפני שהוא מצייר ברוחו מה ישיר כשישוב אל ציון לאחר הגאולה, ומה יגיד לבניו כשישאלוהו על ימי השבי. אפשר שהדגשה זו באה להבליט שגם אם מבחינה ממשית גופו של המחבר נמצא בבבל, הרי הוא רואה את עצמו בירושלים, עד כדי כך שהוא מדבר על בבל כאילו היא נמצאת במרחקים, "שם ישבנו" (א), "שם שאלונו" (ג).

"שיר ציון" שבפרק, אפשר שהוא, כהדגשת המלבי"ם, שירים בשבח ירושלים, כאלה ששרו הלויים לכבודה של עיר הקודש והמקדש; שהרי רובם ככולם של פרקי ירושלים בתהילים הם משל הלויים בני קורח. ומכאן ההדגשה: מי ששר את שיר ציון, היוכל לשיר על אדמת נכר, לכבודה של ארץ זרה?!

ההנגדה הזו בין שיר לכבודה של ציון ושירים על אדמת ניכר הם שהולידו את שבועת הדור, ולדורות: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ו).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל