לאחר חילול השם הגדול של מפלת אבן העזר הולך ומתקדש שם ה' בארץ פלשתים. אך למרבה הפלא הפרות הן שעושות את רצון ה' ומרבות את כבודו ואילו ישראל לא שבים בתשובה.
בפרק ה' הארון מכה בפלשתים מכה כפולה: בהם ובאלוהיהם. כך היה במצרים "והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים- אני ה'" (שמות י"ב, יב). וכשם שמכות מצרים הביאו לא רק שכול וכאב אלא גם השפלה כמו במכת צפרדע כן גם כאן. מלבד המגיפה באים הם לידי 'תחתוניות', טחורים ועכברים. כל גאוותם מתנדפת כעשן. הם מתלבטים, מסתפקים ומסתבכים.
מה שקשה להבנה לבני אדם - ברור ופשוט לפָּרוֹת. בני האדם הם בעלי בחירה ועל כן הם עלולים לסלף את דרכם ולהחמיץ את יעודם. לא כן הפרות הממלאות את תפקידן באמונה. חז"ל במסכת עבודה זרה כד ע"ב דרשו שהפרות שרו שירה הדומה לשירת הים כמו ביציאת מצרים. אלא ששם נעשה הנס להצלת ישראל והם אמרו שירה, ואילו כאן בני ישראל רדומים והפרות ממלאות את תפקידם. הן עושות את רצון ה' ומרבות את כבודו ואילו ישראל לא שבים בתשובה.
סופו של הפרק בבית שמש מעמיד את ישראל בדרגה אחת עם הפלשתים - אף הם מוכים ומשלחים את הארון הלאה לקרית יערים. דבר לא נשתנה. בני ישראל לא תפסו עדיין את סיבת המפלה, את החטא האמיתי. אין כאן לא תיקון ולא תשובה. לכן אין לישראל חלק בקידוש השם הזה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן