מועדי השנה מבוססים על מחזורי הטבע. השבת, לעומתם, מנותקת מהמערכת הטבעית. בכך מדגישה התורה שלמרות שהיהדות אינה מתנגדת לטבע, היא מאמינה בצורך לתקנו ולשכללו.
היהדות מתייחסת למועדים וזמנים שונים: יום, שבוע, חודש, שנה. רוב הזמנים הללו מבוססים על מחזורים טבעיים. רק השבוע הוא חריג: הוא אינו מבטא שום מחזור טבעי. אנשי המהפכה הצרפתית רצו לארגן לוח שנה יותר "רציונלי", וניסו לכונן "שבועות" של עשרה ימים. אך הניסיון נכשל, ובכל העולם מונים היום את הימים לפי שבעת ימי הבריאה של ספר בראשית.
בפרק כ"ג מופיעה התייחסות קצרה למועדים מקודשים. במסגרת זו, מודגש הממד הטבעי של מועדי השנה: "את חג המצות תשמור... למועד חודש האביב... וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה" (טו-טז). לחגי ישראל ישנה משמעות היסטורית - הם מציינים אירועים מיוחדים בתולדות העם. יש להם גם משמעות טבעית, והיא המודגשת בפסוקים אלו: שלושת הרגלים מציינים מועדים משמעותיים במחזור השנה החקלאית.
בהקשר הזה בולט ייחודה של שבת, המופיעה גם היא בפרקנו: "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר" (יב). המועד של השבת נשאר מנותק לחלוטין מהמערכת הטבעית. השבת מבטאת את הצורך לקדש את הטבע. ההפסקה לאחר שישה ימים והשביתה בשביעי הן יצירות מלאכותיות מובהקות. לוּ היינו נכנעים לטבע, היינו עובדים שבעה ימים בשבוע, בלי לציין כלל את היום השביעי. אולי בראש חודש, עם חידוש הלבנה, היינו מקבלים יום חופש. המסר של השבת הוא שאסור לנו להסתפק בטבע.
ביהדות, הטבע אינו הפוסק האחרון. האדם צריך לקדש אותו. לא כל יצר טבעי הוא גם טוב וכשר. היהדות אומנם אינה זונחת את הטבע אך היא משפרת אותו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות