קטגור הופך לסנגור?

עד כאן ראינו את עמוס הצועד כאורח בשומרון ורואה כל פגע. סגנונו התוקפני היכה לכאורה ללא רחם בישראל. אלא שתמונה זו מקבלת תפנית דווקא בחלקו של הספר שבו חווה הנביא חוויות פנימיות. כמיטב המסורת הספרותית של המקרא מתאר עמוס ארבעה מחזות שבנויים במבנה של שלושה ועוד אחד. אלו מראות בשרשרת המתפענחות לעמוס כנבואה על עתיד ישראל.

במחזה הראשון עמוס חוזה במזיק האוכל את התבואה אחרי גזי המלך. עמוס אינו מתבקש לפענח את המראה אלא מגיב מיד מעצמו תוך כדי ראיית המכה הקשה הזו: "ואמר אדני ה' סלח נא מי יקום יעקב כי קטן הוא. נחם ה' על זאת לא תהיה אמר ה' " (ב-ג)

זהו רגע מרהיב בנבואת עמוס. עד עתה הוא הסתובב בין אנשי שומרון והיכה בראשיהם ללא רחם. כעת, בחוויית המחזה, מתפרצת מלבו האוהב את עמו זעקה כלפי השמים. הוא מייצב את עצמו באופן ברור בחזית העם ומנסה לפעול לרחמים. עמידתו ממקמת אותו בשדרה אחת עם משה רבנו הנאבק למען עמו לאחר חטא העגל. שם, בתוך מידת הדין הקשה המבקשת לכלות את ישראל הרוקדים סביב עגל הזהב מתפרץ משה ואומר: "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" (שמות ל"ב, יב).

גם עמוס כמו משה מזכיר לה' את שמו האינטימי של ישראל – יעקב. זו רמיזה והזמנה לעורר את רחמיו של אב על בנו הקטן. ואכן סיומו של המחזה הראשון הוא בשורה טובה לישראל: "נחם ה' על זאת לא תהיה אמר ה'" (ג), אך במראה השלישי הנביא עובר לחזית אחידה עם א-להים המעניש את העם. תקוות התיקון שנשא עמוס עד כה מתפוגגת והוא הופך לנביא החורבן.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'שמונה נביאים בעבותות אהבה', בהוצאת ידיעות ספרים