קול נהי מברלין

בסוף פרק ג' בנחום, אחרי שנפגשנו עם עולם המלחמה האכזרי של העת העתיקה, חותם הנביא את דבריו בתיאור השמחה לאיד שהכל רכשו לאשור: "כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד" (יט).

עם שחרורה של מרוקו ב-11 בנובמבר 1942 ממלתעות שלטון וישי, התחלפו הפחד והמועקה בפרץ אדיר של שמחה: יהודי מרוקו חיברו פיוטים, שירי הלל ופארודיות על ספרי קודש ותפילות מוכרות, ושיבחו בהם את המלחמה הצודקת של בעלות הברית באויב הנאצי והאיטלקי.

עם תחילת הנסיגה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית מצפון אפריקה, מיהרו יהודי מרוקו ואלג'יריה לחבר ולהדפיס שורה ארוכה של פיוטים, שירי הלל ופארודיות על שאיפות הכיבוש של הפיהרר.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התפרסם במרוקו חיבור מרתק: "קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק(ו)ללה". העובדה שהמחבר כלל לא מודע לשואה המתחוללת, מעוררת את ההשערה שהחיבור נוצר ממש לקראת סוף המלחמה. מדובר ביצירה פארודית דו-לשונית שהתפרסמה בעברית ובערבית-יהודית, החוגגת את היללות וזעקות האימה הבוקעות מבירות מדינות הציר המפסידות.

על היהירות הרצחנית של גרמניה כותב המחבר:
"אוי כי גדול מִנְשׂוֹא עֲוֹנָי
כי בטחתי ברוב נשק ואוני
כליון קראתי על הפולני
אבדון לאירופא המהוללה".

לבסוף צלחו בעלות הברית במאבקן הצודק:
"העם הבריטי וארצות הברית
יצמיתו כל תנועה היטלרית"
(...)
"היטליר ומוסוליני שמם ימח
ותבל כולה תגיל ותשמח
חרב לא יִרָאֶה עוד ורומח"

עיון במגילות, בפיוטים ובשירי ההלל לאל ולבעלות הברית, מלמד אותנו על הזיקה של יהדות מרוקו וכלל צפון אפריקה לגורל היהודים באירופה (וכמובן, לגורלם שלהם עצמם). על אף הנאמנות הבלתי מסויגת שהפגינו יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה ל"פראנצייא, מולאת לחקק ולחורייא" – צרפת, מולדת החוק והחירות (מתוך 'קצידא די היטליר' של מתתיה בן סמחון), היחס הקשה שנתקלו בו בזמן המלחמה מצד שלטונות וישי והאוכלוסייה הערבית, סייעו לדחוף רבים מהם לזרועות התנועה הציונית.

נכתב על ידי חן מלול, עורך תוכן, אגף דיגיטל, במסגרת שיתוף פעולה של 929 עם הספרייה הלאומית

באדיבות אתר 929