מה עניינו של המזמור שלפנינו? כיצד יש להבין את הקשר שבין ההיגדים השונים שבמזמור? ואיזה לקח ניתן ללמוד ממנו לגבי מעמד הגויים בארץ?
מזמור פ"ז נחלק לשני עניינים. חלקו הראשון (א2-ג) עוסק בשבח לציון; חלקו השני (ד-ו) עוסק בילידי ציון ובסוף המזמור מופיעה החתימה "ושרים כחללים כל מעיני בך" (ז).
הבעיה שבמזמור היא חוסר הרציפות של ההיגדים שבו. לא לגמרי ברור מה המטרה של המזמור ומה מגמתו. מדוע כל העמים יכולים להיחשב לבני ציון? ואיזו משמעות יש לכך? מה עניינם של ה"שָׁרִים" שבסוף המזמור ובאיזה הקשר הם אומרים את אמירתם "כל מעיני בך" (ז)? (או שמא זו אמירתו של המשורר עצמו?)
עמוס חכם בפירושו ל'דעת מקרא' כבר העיר על העניין ואלו דבריו: "המזמור קצר וסתום ואף דבריו קצרים ונראים כעומדים דבור דבור בפני עצמו. ואפשר... ופסוקי המזמור נאמרים בקולות מתחלפים של החוגגים, כגון: קול אחד פותח ואומר 'יסודתו בהררי קדש' (א), וקול שני עונה לעומתו 'אהב ה' שערי ציון' (ב) ועל דרך זו גם בהמשך המזמור. על חלופי קולות באמירת המזמור מרמזים גם חלופי המדברים"
מסכם חכם את עניינו של המזמור ואומר: "על כל פנים הלקח העיקרי העולה מדברי המזמור הוא, שציון היא מולדת של כל הבאים אליה לעבוד שם את הא-להי, ואף אם הם מבני הנכר ומארצות רחוקות מאד".