קדושת המילים

קדושת המילה המדוברת היא אחד היסודות העמוקים ביותר של דמות האדם. הדיבור - זו תכונתו היסודית של האדם, וזהו הביטוי המעשי של צלם אלוקים שבו. בשל כך, הדיבור עצמו הוא קדוש. קדושת הדיבור באה לידי ביטוי בדרכים שונות בהלכה - בהלכות לשון הרע ורכילות, בשבועות ובנדרים ועוד. שורש הקדושה הוא במילה עצמה - בהתייחסות הרצינית למילה ולביטויה, עוד קודם להוראותיה המעשיות. ברית כרותה היא למילה.

הברית שאדם כורת עם המילים שלו היא בעובדה שאין הוא "זורק" אותן סתם כך. הוא מתכוון למה שהוא אומר. לא זו בלבד, אלא שהוא רואה חשיבות עליונה בעמידה בדיבורו. בשעה שאדם קובע שעת פגישה עם מישהו הוא מתכוון לכך.

כאמור בדברינו, מדובר בדבר מה שהוא קודם להלכה. הוא תרבות ההתייחסות ברצינות אל הדיבור. נדגים את הדברים: מבחינה הלכתית, גם אם מבטיח האדם בפני שני עדים כשרים לאדם אחר כי הוא ייתן לו למחרת 200 שקלים - הבטחה זו היא מילים בלבד. האדם לו הובטח הכסף אינו יכול לתבוע את הכסף הזה מכוח ההבטחה. ברם, לא יהיה זה נכון לומר כי האדם המבטיח פטור מלקיים את הבטחתו. הוא מצווה בציווי הראשוני לקיים את ההבטחות שאמר, ולהתייחס להתחייבויות שיצאו מפיו באופן הרציני ביותר.

ריבוי המילים שאנו חיים בתוכו מביא לזילות גדולה במילה - המדוברת והכתובה. ההתייחסות אל המילה כמי שבאה לתאר את המציאות או את הדעה כפי שהם התחלפה, וכיום המילים הן אמצעי טשטוש, ודרך ליצור התייחסות סובייקטיבית לכל הנושאים הנמצאים מסביב. זילות זו מביאה לעליבות דרכי הביטוי, אולם עוד יותר מכך - לאי ההתייחסות למילה כאל מציאות, אלא כאל דבר מה הפורח באוויר שאין לו משמעות של ממש. 

גם אריכות יתר היא הפרת הברית עם המילה. "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". אחד הפירושים היפים של המאירי מבאר כי לעשות סייג לתורה משמעו לדייק בתורה ולדבר בקיצור. קיצור זה לא נועד לרצות את ציבור השומעים השמחים להיפטר מדברי התורה, כי אם להעניק את כובד הראש המהותי המכבד את המילה המדוברת, ואינו משחית אותה לשווא. דווקא היודע את סוד הקיצור מקרין כלפי הדברים שהוא אומר את הכבוד והיראה מפני העוצמה האדירה הטמונה במילה. 

עוד על היחס לדיבור קראו בפוסט מאת הרב חיים נבון 'לקחת את הדיבור ברצינות'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול