קדושת הכהנים וקדושת ישראל

בויקרא פרקים כ"א-כ"ב מופיעים מספר איסורים שנאמרו לכוהנים, כגון איסור טומאה למת ואיסור נשיאת גרושה וחללה. בין האיסורים אנו מוצאים גם: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם... וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כ"א, ה), וכן "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל" (שם כ"ב, ח). ברם, בעוד שבויקרא שני איסורים אלו נאמרו דווקא לכוהנים, הרי שבדברים פרק י"ד מופיעים האיסורים הללו כמופנים לעם ישראל כולו: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים י"ד, א); "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (שם, כא). מדוע, אם כן, יש צורך באיסור מיוחד לכוהנים, אם ממילא נאסרו בדברים אלו כל ישראל?

המשותף לשתי הפרשיות הוא, שבשתיהן גורם האיסור הוא הקדושה. ההבדל בין שתי הפרשיות נובע מהיותן מצביעות על שני מקורות שונים לקדושה המחילה את האיסורים. בספר ויקרא מודגש שהסיבה לאיסורים הללו לכוהנים היא קדושת הכוהנים, וקדושה זו נובעת מתוך עבודתם במקדש: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם... כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"א, ו); "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (שם, ח). לכן מובן, שקדושה זו מתייחסת רק לכוהנים, ואין היא נוגעת ליתר בני ישראל, שאינם מקריבים במקדש.

לעומת זאת, בספר דברים נאמר שעם ישראל כולו הוא עם קדוש, ונקודה זו בדיוק היא שמחילה את האיסורים הללו על כל העם: "וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת - כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, א-ב); "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" (שם, כא).

אמור מעתה: שני מעגלים של קדושה נמצאים בעם ישראל. במעגל הפנימי, הקדושה נובעת מתוך העבודה במקדש והקרבת לחמו של הקב"ה, ועל כן היא מחילה את האיסורים הללו, ורבים אחרים, על הכוהנים בלבד. ברם, ספר דברים חושף את קדושתו הסגולית של עם ישראל, שאינה נובעת מן העבודה במקדש, אלא מבחירת ה' בישראל, ואף קדושה זו מחילה איסורים מסוימים, גם אם בכמות פחותה יותר מאלו של הכוהנים, על עם ישראל כולו.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת