צינור ההקשבה

ישנם במשלי שני פסוקים המשלימים אחד את השני. הפסוק הראשון: "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (כ"ח, ט). את הפסוק הזה דרשו חז"ל במסכת שבת על ר' ירמיה שקם באמצע הלימוד להתפלל. והפסוק השני: "אוטם אוזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (כ"א, יג).

"מסיר אוזנו משמוע תורה" (כ"ח, ט) מתייחס לאדם שלא מקשיב לדברים הנמצאים מעליו, לתורה שממנה יונקים את היראה, דרך החיים, המוסר וכו'. הביטוי 'מסיר אוזנו' הוא בעצם ההפך מהטיית אוזן. ומי שמסיר אוזנו גם דיבורו תועבה. פיו של האדם נועד לדבר עם זולתו והאוזן נועדה לשמוע מזולתו. כאן ניצבת השאלה האם קודמת השמיעה לדיבור או שמא להיפך? מהפסוק אנו רואים שראשית צריך להקשיב, רק אז יש ערך לדיבור.

כששומעים לדברי התורה אזי גם לתפילה יש ערך. בדומה לכך כותב הרב בהקדמה ל'מוסר אביך' כי יש צורך לברר את הערכים עליהם אנו מתפללים. ואם כך צריך האדם לברר מהו סדר הערכים בעולם בכדי שידע על מה לבקש ולהתפלל. בירור זה נעשה באמצעות השמיעה.

הפסוק השני "אוטם אוזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (כ"א, יג) מדבר על חוסר ההקשבה של האדם למעמד שמתחתיו. לאדם המתואר בפסוק יש יכולת לעזור לזולת שזועק, אך הוא אוטם אוזנו. גם פה חסרה ההקשבה. גם פה לא מבין האדם את תפקיד האוזן בהקשבה לזולת. האוזן לא באה רק לטובת האדם עצמו, לטובת קבלת דברים מלמעלה לעצמו, אלא גם בכדי להקשיב לזולת. ההקשבה לדל היא זו שנותנת את המשמעות לדברים שאנו פועלים ויוצרים.

ישנו פסוק אחר במשלי "דאגה בלב איש ישיחנה" (י"ב, כה). אך לא רק דאגות אלא חוויות, רעיונות שאדם רוצה שיקשיבו להם, גם כלפיהם יש לפתח את תכונת ההקשבה. לפעמים כשהאדם מספר דברים, עצם זה, מקל עליו ומוריד ממנו אבן. עצם זה שהוא רואה איך השני מקבל את הדברים, זה מאוד מקל.

עם האוזן אפשר לעשות הרבה חסד אפילו רק על ידי הקשבה. ההקשבה בפסוקים אלו מצויירת כצינור שדרכו אנו קולטים מצד אחד את התורה שהיא מלמעלה ומצד שני את האדם שמתחתינו שפונה לעזרתנו. אם הצינור הזה פתוח אז יש משמעות לתפילותינו ובקשותינו ואז אנו נענים. כשסותמים את הצינור אין את הזרימה הזו ואז "גם תפילתו תועבה" (כ"ח, ט), "גם הוא יקרא ולא יענה" (כ"א, יג).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת מעלות יעקב