ציות לרצון ה'

"שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (כה) מה תוכנם ומטרתם של "חק ומשפט" אלה, ומה טיבו של הניסיון?

הרמב"ן (בפרושו לעקידת יצחק) מסביר שהניסיון הוא מעשה של חסד מצד הקב"ה, שניתן רק למישהו שיכול לעמוד בו, כדי לתת למנוסה אפשרות להוציא את הטמון בו מן הכוח אל הפועל.

ואפשר להוסיף על כך רובד נוסף: אותו המעשה שמוציא את הפוטנציאל של האדם אל הפועל, גם גורם להעלאת הפוטנציאל של אותו אדם. הניסיון עוזר לפתח את האדם, להעמיק את מחויבותו לקב"ה ולעצב את אופיו כעובד ה' (ראה ספורנו שם). הסבר זה הוא שעומד בבסיס הניסיון שבו ניסה הקב"ה את בני ישראל במרה. קבלת "חק ומשפט" בשלב זה עוזרת לבניית עם ישראל כעם של עובדי ה', ומכינה אותם לקבלת התורה.

מהם החוק והמשפט שעליהם מדובר? גם כאן ניתן למצוא דעות שונות. רש"י, בעקבות המדרש, מונה 3 מצוות ספציפיות שניתנו במרה לפני מתן תורה: שבת, פרה אדומה ודינים. אם ה-"חק ומשפט" מדברים, לפי המדרש, על מצוות ספציפיות, מדוע התורה לא הזכירה מצוות אלו במפורש? התשובה לשאלה זו קשורה בהבנת דו המשמעות הקיימת בכל ציווי: לכל מצווה יש את משמעותה הפנימית; אך מעל ומעבר למשמעות הפרטית של כל מצווה, ישנה משמעות כללית של ציות לרצון ה' בכל מצווה, קיום המצווה לא מתוך הבנת המשמעות שלה אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. לפי המדרש, ממד זה היה הממד המרכזי בקבלת המצוות שבמרה. כחלק מההכנה לקבלת התורה, צריכים היו בני ישראל להתנסות במציאות של השתעבדות לרצון ה'.

משום כך גם ניתנה באותו מעמד מצוות פרה אדומה, שהיא אב טיפוס לחוק - ציווי שאינו ניתן להבנה. כבר בשלב הראשון היה חשוב להבהיר לבני ישראל שהתשתית של היהדות היא קבלת צו הקב"ה רק מפני שהוטל עלינו ולא מפני שהוא מוסרי.

ברגע שאנו לומדים להתייחס כך למצוות שאיננו מבינים, אנו לומדים להתייחס באופן דומה גם למצוות שיש לנו בהן הבנה. ציות לאחרונות חייב להיות מושתת לא רק על תפיסת המצווה כמוסרית, אלא גם על העיקרון של ציות לרצון הא-ל.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון