צידוק הדין ובקשה לישועה

א. המזמור נחלק לארבעה חלקים. בחלק הראשון (ב-ד) המשורר מתאר את סבלו ואת ניסיון איפוקו. בחלק השני (ה-ז) המשורר מדבר על הבל החיים. בחלק השלישי (ח-יב) מבקש המשורר מה' שיסיר ממנו את הייסורים ובחלק הרביעי (יג-יד) מסיים המשורר במה שהיה אמור לפתוח בו: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה" (השווה למשל לתהילים י"ז, א).

ב. מדוע מבקש המשורר רק בסוף המזמור שה' ישמע לתפילתו? מדוע הוא לא פותח את התפילה בבקשה זו? למעשה המשורר מעיד על עצמו שהוא לא התכוון כלל להתלונן על המצב: "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני" (ב), אך מכיוון ש"חם לבי בקרבי" הוא לא מסוגל עוד לשתוק ולכן "דברתי בלשוני" (ד).

ג. מה מבקש המשורר בבקשה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" (ה)? הרי המשורר עונה על שאלת תוחלת חייו רגע אחרי הבקשה: "הנה טפחות נתתה ימי (=את ימי סופרים בטפח, מידה קטנה) וחלדי (=חיי) כאין נגדך" (ו). ייתכן שהפסקה הזו היא רק ההכנה לתפילה. הרי בראשית המזמור המשורר מודיע שהוא מתאפק, ולכאורה זו פסקת הקדמה לדבריו: פסקה שאין בה בקשה אלא מוטיבים מספרות החכמה (חיי האדם הם הבל, האדם כאין וכאפס לעומת הא-ל, חוסר ידיעת האדם את העתיד להתרחש ועוד). כך גם נראה שהפסקה הבאה מתחילה במילה "ועתה" (ח) כשינוי ממה שנאמר עד עתה: בשני החלקים הראשונים המשורר מקדים דברים לתפילה, והתפילה עצמה היא רק בשני החלקים האחרונים.

ד. בניגוד לחלק ממזמורי התלונה, המשורר כאן לא מבקר את דרכי הקב"ה, ומקבל עליו את הדין. קבלת הדין נמצאת באופן בולט דווקא בפסקה המרכזית של בקשת המשורר: מחד המשורר מבקש "מכל פשעי הצילני, חרפת נבל אל תשימני" (ט) אך מיד אומר "נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית" (י). וכך גם בהמשך "הסר מעלי נגעך מתגרת ידך אני כליתי" (יא) מבקש המשורר ובסוף הפסקה טוען "אך הבל כל אדם" (יב) – חיי האדם הם הבל, ומכאן עולה שאין סיבה להושעת האדם. בפסוק האחרון קבלת הדין של המשורר יוצרת כמעט קושי בקריאה: "השע ממני ואבליגה - בטרם אלך ואינני" – האם המשורר בטוח במוות שלו? אם כן מה הוא מבקש מה'? המשורר נוקט בדואליות מסוימת: מחד, מצדיק עליו את הדין ומאידך מבקש מה' הושעה מהדין.