במזמור קמ"ב המשורר נמצא במצוקה נפשית - הוא חש בדידות. כאשר הוא מבין שה' איתו, הוא נמלא תקווה, ומתוך כך הוא מגיע גם לפתרון מצוקת הבדידות החברתית.
הצרה העומדת ביסוד תפילתו של משורר מזמורנו אינה ייחודית, ומתוך תיאורו קשה לקבל תמונה ממשית של הצרה שבה הוא נתון: אויביו טמנו לו פח בנתיבו, והם רודפים אחריו בכוח רב משלו, וכמעט שהם מביאים אותו אל 'מסגר' שבו יוכלו להשיגו ולתפסו.
המיוחד במזמורנו הוא דווקא תיאור המצוקה הנפשית הפנימית המלווה את צרתו החיצונית: הוא בודד בעולם, ואין לו מכיר וגואל שיחפוץ לסייעו בצרתו הממשית. חוויית הבדידות והאדישות של הסביבה לצרתו מתבטאת בבהירות בדבריו בפס' ה, שבו הוא פונה אל ה' שיביט ויראה בעוצם בדידותו.
אולם בפס' ו, בציר המרכזי של המזמור, בוקעת זעקתו של המשורר אל ה', ותוך כדי זעקתו מתבררת לו טעותו: אין הוא בודד, כי ה' עמו; לא אבד ממנו מנוס, כי ה' הוא מחסהו; ויש דורש לנפשו, כי ה' הוא חלקו בארץ החיים.
תודעתו המתוקנת של המשורר מאפשרת לו להפנות אל ה' סדרת בקשות להצלה במחצית השנייה של המזמור, מתוך ביטחון שה' יקשיב לקול תחנוניו וייענה לבקשותיו, שהרי ה' הוא חלקו בארץ החיים.
בקשתו של המשורר מה' לקראת סוף המחצית השנייה כי יוציאנו ממסגר, מוציאה אותו למרחב תודעתי מלא תקווה, והוא מתאר כיצד היענות ה' לבקשתו תחזיר אותו גם לחיקה של חברה אנושית ראויה – "בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים" (ח). ובכך יימצא פתרון שלם למצוקת הבדידות שמתוכה צמח המזמור, לא רק מצד הכרתו הדתית העמוקה כי ה' הוא חלקו בעולם, אלא גם מן ההיבט האנושי, מן הצורך לחברותא בארץ החיים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון