פתיחה למענות אליהוא

על פי המתואר בפרקנו, אליהוא נכח במשך כל זמן הוויכוח הקשה בין איוב לבין רעיו, נכח בשתיקה ולא העז פניו כלפי הרֵעים הזקנים ממנו, וממילא על פי המקובל גם חכמים ממנו. אין סיבה לחשוב שאליהוא ישב שם לבדו. ישנם בספר רמזים לכך שבמקום נאסף קהל אנשים, אולי קהל גדול, והם האזינו לוויכוח הלוהט, לטענותיו השונות של איוב נגד הקב"ה ולטענות הרֵעים נגד איוב. השתיקה שנפלה במקום הייתה צפויה להביא את הקהל הנוכח להרשיע את הקב"ה או להרשיע את איוב. אליהוא (הנכתב לעתים בספר: 'אליהו' בלא אל"ף מסיימת) קינא לכבודו של ה'. הוא קינא גם לזכותו של איוב, שלצדקת דבריו האחרונים היו עדים רבים, ואף המקרא מעיד עליו שהיה תם וישר, ירא א-לוהים וסר מרע. השתיקה וחוסר המעש הביאוהו להעז פניו במקום גדולים, ולבקש נתיב שבו ניתן להבין את קיומה של מידת הדין גם כלפי אדם ישר דרך, וזאת מתוך הנחה שאין מי מאתנו מושלם ללא חטא וללא סכנת חטא ונפילה לתהום. כל אלה הביאוהו לבקש נתיב שבו תבואר גם סבלנותו של שופט כל הארץ כלפי רשעים שדרכם מצליחה, לבקש נתיב שבו משפטו של שופט כל הארץ, הנראה לכאורה מעוות אינו אלא ציפייה להתגלות בעוצמה גדולה יותר של דיין האמת.

משני דברים נוספים בפרקנו יוכל הלומד להתרשם:

א. סבלנותו הרבה של אליהוא בעת שהזקנים, איוב ורעיו דיברו. היה לו מה לענות, אך הוא שתק. זקנתם וניסיון חייהם של איוב ורעיו היו אצלו סיבות לכבדם עד תום, עד שהם ישתקו ביוזמתם, בלא שהוא, הצעיר, יחתוך את דבריהם מפני דבריו. 

ב. הכבוד לזקנים ולחכמתם לא גרר אצלו יראה, המובילה גם לאדישות, מן הצורך לקנא לאמת, לקנא לכבודו של הקב"ה ולכבודו של איוב עצמו. אך כל מי שחננו ה' במידת הקנאות לאמת יוכל ללמוד מאליהוא עד כמה גייס את כוח האיפוק וכוח השתיקה כדי שלא לפגוע בזקנים בעת שהללו נשאו את דברם.