שתי המצוות שבפרקנו, נועדו להכין אותנו למציאות הבלתי נמנעת של חטא. על ידי לימוד התורה וכתיבתה בכל דור ודור, תשאר דלת התשובה פתוחה בפנינו לנצח.
שתי מצוות מופיעות בפרקנו: מצווה אחת כללית לכל העם, ומצווה אחת המוטלת על היחידים.
המצווה הראשונה היא מצוות הקהל, בה פעם בשבע שנים העם מתכנס במקדש לשמוע את המלך קורא בתורה.
המצווה השנייה היא כתיבת ספר התורה ושירת האזינו, וזאת בכדי שיהיו חרותים על לב העם.
בין שתי המצוות, קורא הקב"ה למשה אל אהל מועד ומודיע לו על כך שהעם הולך לחטוא. הפסוקים אף מקשרים את כתיבת ספר התורה לחטאים עתידיים אלו של העם.
למה בשעה המרוממת הזאת אנחנו צריכים את ההודעה המדכאת על כך שאנחנו נחטא בעתיד? ומה הקשר לשתי המצוות שסביב ההודעה?
ניתן להסביר שהקב"ה מלמד אותנו שכיוון שאנחנו בני אדם, העיקרון של "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ) נכון לא רק ברמה הפרטית והאישית, אלא גם ברמה הלאומית.
אנחנו נחטא בגלל שאנחנו אנושיים, והתורה לא ניתנה למלאכי השרת. אבל כל עוד לא נשכח את התורה והיא תהווה את הדנ"א הבסיסי שלנו לנצח, הדלת חזרה תהיה פתוחה. אם לא נשכח את התורה, הן כיחידים והן כאומה, אז חטאנו לא יהיה סופי ואנחנו נוכל לחזור לייעודנו להקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
משה עוזב, ולא יקום עוד מישהו שיורה לנו את דרך ה' בצורה מלאה; רק אם נדבוק בתורה נוכל לעשות את רצון ה', וגם כשניכשל נדע לשוב אליו בתשובה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער