פרשת המצורע כמבחן רורשך

פרשות תזריע-מצורע יכולות לשמש כמבחן "רורשך": עם מי אתם מזדהים? עם המצורע המושלך אל מחוץ למחנה, זה העומד מבחוץ, מתבונן אבל אינו חלק מהחגיגה? או אולי דווקא עם אלה הממוקמים היטב במרכז, נמצאים ב"צנטרום של הפיילה", תמיד יודעים מה לומר ואיך להתנהל, ולעולם לא עושים את השגיאה שתשלול מהם את הלגיטימיות החברתית?

התקופה הפוסט מודרנית, על ריבוי הנראטיבים שהיא מקבלת, הסיטה את המבט מהמרכז אל השוליים. מאלה הנמצאים בעיבורו של המחנה אל העומדים מעבר לגדר ואינם רשאים לבוא בשערי החברה. אולם האם הציבור איבד את הזכות לשרטט את גבולותיה של החברה הלגיטימית? את זכות החרם?

להוצאת המצורע אל מחוץ למחנה נימוקים שונים. ההכרח הדתי של חלוקה בין החיים והמוות, הטומאה והטהרה, משמשים את חלק מן הפרשנים.

לצד אלה, אחד ההסברים המקובלים ביותר, קושר בין הצרעת ובין דיבור לשון הרע:

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו, ע"ב)

מי שדיבר סרה בחברו איננו יכול להיות חלק מן הקהילה, עליו לצאת מן המחנה, לשבת בדד - לפחות שבעה ימים, ולשוב רק לאחר שהביא קרבן והיטהר מטומאתו. חלק מן הקרבן הוא "שתי ציפורים חיות טהורות" (ד) וכך מסביר הרב שמשון רפאל הירש (שחי, פעל והגה בגרמניה של המאה התשע-עשרה), את הקשר בין הקרבן ובין הצרעת:

"האופן הבלתי סוציאלי המסומל על ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופיו הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתת על יסודות סוציאליים... כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הציפור" פרושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו".

הכהנים והקרבנות, הטומאה והטהרה, אינם קיימים בעולמנו באופן בו שמשו בחיים שיש בהם בית מקדש. החרם, ההוצאה אל מחוץ למחנה, כמעט ואיננה קיימת בחברה שהעלתה על נס את האינדיבידואל ואת זכויותיו. ובכל זאת, את מי אנחנו מוכנים להחרים, מהו המעשה ה'בלתי סוציאלי' כלשונו של הרש"ר הירש, שישלול מבני האדם את זכותם להיות חלק מן הקהילה? התשובות לכך בהחלט עשויות להיות מבחן רורשך, שלא בא לאבחן את היחיד, אלא לגלות ליושבים בתוככי המחנה כמה דברים מעניינים אודות עצמם.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג