פרקי החתימה של ספר שמואל קשורים זה לזה, ולמרות נושאיהם השונים יש בהם אחדות. פרשת הגבעונים (כ"א) יש בה נקודות דמיון רבות לפרשת המפקד (כ"ד), כאשר בשתיהן מתמקד הדיון בדרכי ההתמודדות עם שארית העמים.
פרשת הגבעונים (כ"א) יש לה דמיון לפרשת המפקד (כ"ד) הבאה בסוף הספר. בשני המקרים המלך חטא והעם נענש. על חטא שאול נענש העם בשלוש שנות רעב, ובמפקד הוטל על דוד לבחור בין העונשים: שלוש שנות רעב, שלושה חודשי מלחמה או שלושה ימי דבר. בשני המקרים עמד דוד על החטא על פי ה'. והפרשה מסתיימת במילים "ויעתר ה' לארץ".
שתי הפרשיות קשורות במקדש. שאול היכה בגבעונים במהלך החרבת נוב והעתקת המשכן לגבעון, וסופו של המפקד בהקמת המזבח בהר המוריה.
בשני המקרים מתמקד הדיון בדרכי ההתמודדות עם שארית העמים - היסודות הזרים שנותרו בתוך ישראל לאחר גמר הכיבוש. ושני המלכים טעו: שאול הרחיק את הגבעונים בכוח, ודוד השאיר את היבוסי בירושלים.
אפשר שהדבר קשור עם עצם חטאו של דוד במפקד העם. דוד ראה הכרח למנות את העם; אולי משום שעם הרחבת הגבולות נמצא העם מפוזר ברחבי הממלכה וישב מעורב בין עמי הארץ, ככתוב בתיאור מסעו של יואב (כ"ד, ז). דוד רצה להבדיל את אלה מתוך אלה, ללכד את ישראל ולהגביר את כוחם על ידי ארגון מחודש. אולם טעה בשיטה.
התרופה אינה במפקד ובספירת העם. המִספר מדגיש דווקא את הפרטים ומבליט את הסך החומרי. הוא מטשטש את יתרונם של ישראל ומחריף את הבעיה. על דוד לסלק את הזרים מישראל ולחשוף את המימד הרוחני הייחודי של ישראל - היפוכו של המִספר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן