הברית של ערבות מואב מתייחסת גם לדור העתיד ולבנים שיוולדו ומבחינה זו מציגה אופק וחזון. בכך היא מתחברת לסוף נאום המצוות שם מובאות מצוות המעלות על נס את ההיסטוריה והעבר.

 

רבים הם האזכורים של העתיד הנצחי בפרקים הנשארים לפנינו בספר דברים. בכריתת הברית הנזכרת בפרקנו, רואה משה רבינו, דרך האספקלריא של דור המדבר, גם "ואת אשר איננו פה עמנו היום... ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם... והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (יד-כח). הצפיה לעתיד הרחוק מאפיינת את שירת האזינו וכן את ברכות משה לעמו.
התורה גם דואגת לחרות בלבבנו תמונה חיה של פרספקטיבה היסטורית - משה רבינו על הר העברים, כאשר עבר הירדן נמצא מעבר לו מאחור, אותה כברת ארץ המסמלת את העבר, דור המדבר ותלאותיו; ועיניו נשואות אל המערב הגיאוגרפי המקפל בתוכו את העתיד ההיסטורי, שאליו "לא יעבור".
מוטיב הפרספקטיבה, המאפיין את הפרשיות הבאות, כיוון את בחירת המצוות ב'כי תבוא'. הבאת הביכורים מזמינה את ההסתכלות אחורה; על המביא לראות את יום הבאת הביכורים כשיאו של תהליך היסטורי. במובן זה דומה יום הבאת הביכורים ליום שבו נאמר ציוויה. יש לציין שגם המצווה המקדימה את מצוות הביכורים - זכירת עמלק, בסוף פרשת כי תצא - משלבת את הזיכרון ההיסטורי. כמו כן, מעלה וידוי מעשרות את זכרונן של השנים הקודמות. אלא שכאן אין מדובר בזכרונותיו של עם שלם, אלא של הפרט - "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" (כ"ו, יג). ושוב עולה הפרט ונשקף על הימים הבאים על הכלל כולו: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך" (שם, טו).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון