הנזיר מביא חטאת ומבארים חז"ל שזאת על שום שציער עצמו מן היין ואסר על עצמו את אשר התיר לו ה'. אולם, דומה כי התורה מתייחסת לנזירות גם באופן חיובי מסיבות אחרות.
המשנה באבות (ג, יג) קובעת "נדרים סייג לפרישות" ומכאן ניתן להסיק שיש להם מקום משמעותי בעבודת ה' של היהודי.
הרמב"ם בהלכות נזירות (י, כא) מגדיר את מי שנוזר דרך התניה כרשע, מה שאין כן ביחס לנודר נזירות לה' שזוהי דרך קדושה וקדוש הוא:
"הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר 'נזר אלהיו על ראשו... קדש הוא לה''. ושקלו הכתוב כנביא שנאמר 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים'".
מהי דרך קדושה? נראה שהדבר תלוי במוטיבציה שהייתה לנודר או למקבל הנזירות, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות נדרים (יג, כג, כד):
"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד כגון... מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו. כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות".
כלומר, אין אדם רוצה באמת לנדור ולאסור על עצמו דבר אלא רק להשתמש בנדר כגורם מדרבן ליישום רצונותיו הטובים, ודבר זה משובח.
הרב קוק (קובץ ז, פז, וכן בעין אי"ה לשבת לז, ע"א אות רי"ג) כותב שנדרים הם המקום לגילוי של אמונה טבעית הפורצת את החוקיות הכללית הקבועה ונותנת ביטוי לנפש של האדם.
ניתן גם להציג את גישתו של ר' נחמן בליקוטי הלכות (הל' נדרים הלכה א). נדרי איסר קשורים לעולם החול ובעצם חושפים רבדים יותר פנימיים של ערכי קודש ורוחניות שעליהם הוא מתבסס. בעשרה מאמרות נברא העולם כך שבעצם העולם החומרי הינו התגלמות של כוח רוחני אלוקי. על ידי הנדרים אדם חושף את אותו הרובד ומתעלם מהרובד החיצוני של העולם החומרי. הוא מקדש את כל עולמו והופך גם את דברי הרשות למצווה.