פרה אדומה מטהרת וגם מטמאת?

רק 'טעות אופטית' גורמת לנו לקשר בין דיני הטומאה של העוסקים בהכנת אפר הפרה, לבין העובדה שפרה אדומה מטהרת טמאי מת. באמת, אין קשר בין שתי מערכות הדינים הללו.
דיני הטומאה הנובעים מן העיסוק בפרה, אינם מיוחדים רק לעיסוק בה, אלא הם דינים כלליים, הקיימים גם במקומות נוספים שיש בהם סיבה דומה לטומאה. אם כן, לא הפרה כשלעצמה גורמת לטומאת העוסקים בה, אלא טעם כללי אחר יש לכך, ודבר אין לו לטעם זה עם היותה של הפרה מטהרת טמאים. אולם מכיוון שהמושגים טומאה וטהרה נפגשו במעשה אחד, נוצרה מראית עין של סתירה ביניהם.
 
המשנה (פרה פ"ד מ"ד) מתארת ש"כל העסוקין בפרה, מתחילה ועד סוף (- משחיטה ועד אסיפת האפר) מטמאין בגדים".
ישנם עוד שני מעשים של טיפול בבהמות קדשים המביא טומאה על העוסקים בו: שעיר המשתלח ושריפת החטאות של יום הכיפורים. בשלושת המקרים, לא הבהמות הן הגורמות טומאה, אלא הפעולות הנעשות בהן הן שגורמות לטומאה, ואם כן זוהי טומאה מיוחדת, שהיא תוצאתה של פעילות אנושית, ולא של מגע בדבר מטמא.
מה טעמה של טומאה מיוחדת זו בשלושה מקרים אלו דווקא? מה משותף לשלושת העבודות האלו?
שלושת העבודות האלו נעשות מחוץ למקדש.
לא השעיר המשתלח ולא הפרה האדומה ולא הפרים והשעירים הנשרפים כשלעצמם הם המטמאים, אלא העבודה הנעשית בהם מחוץ למקדש מביאה טומאה על המתעסקים באלו, ובכך רומזת התורה כי רק ההכרח הוא שגורם לעבודות אלו להיעשות בחוץ, אך להכרח זה יש מחיר, והוא הטומאה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון