בפרק ג' מצווה התורה על החלפת הבכורות בלויים ועל פדיון בכסף לבכורות העודפים על מספר הלויים. הציווי על פדיון בכור אדם מופיע בתורה במספר מקומות נוספים כחלק מציווי כללי על העברת כל פטר רחם לה'. כך בשמות י"ג, כך בשמות ל"ד, יט-כ וכך בבמדבר פרק י"ח, טו-יז.
אומנם יש להעיר על הפסוק בשמות כ"ב, כח שם מוזכר בכור האדם ובכור בהמה טהורה: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי". הפדיון של האדם אינו מוזכר כאן כלל ועיקר והוא אף מושווה לשור וצאן שיש לתתו לה'! גם אם מבחינה מעשית ברור לנו שכוונת התורה גם במקרה זה היא לפדיון (וכפי שמבאר רש"י במקום) יש לדון מדוע הציגה התורה את הדברים בצורה שכזו.
למעשה ניתן לשים לב להבדל נוסף בין פסוק זה ובין פרשיות פדיון הבכור האחרות: בשמות י"ג הטעם שניתן למצווה זו הוא הצלת הבכורות במכת מצרים, הצלה שהפכה אותם שייכים לה'. על מנת 'לשחרר' אותם משייכות זו יש לפדותם. אולם בשמות כ"ב חובת ניתנת הבכור לה' מובאת יחד עם חובת נתינת הביכורים ("מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ", השור והצאן). זאת אומרת שמצוות נתינת הבכור היא חלק ממצוות נתינת 'הראשית' לה'. לפי טעם זה הבכור מעיקרו שייך לאביו ודווקא מכוח זה מצווה התורה לתת את הראשית לה'. על פי טעם זה ברמה העקרונית (אך לא המעשית) יש לתת את הבכור עצמו לה'.
הספורנו בפירושו לשמות י"ג כתב שלפני שפודים את הבן אסור ליהנות ממנו. רבים העירו שדבריו סותרים את קביעת חז"ל בתוספתא (בכורות פרק א) שבמפורש קבעו שאין איסור כזה. אפשר להציע שבאמת משהו בעניין זה השתנה לאחר החלפת הבכורות בלויים בפרק שלפנינו. עד מעמד זה באמת הבכורות היו שייכים לה' ולכהנים וללא הפדיון הם היו אסורים בהנאה. אולם כעת, לאחר החלפת הבכורות בלווים, נשאר רק הטעם הכללי של נתינת הראשית לה', שגם אותו בפועל מקיימים על ידי ממון, ומשום כך גם לפני הפדיון אין איסור ליהנות מהבכורות.