רש"י דורש את המילים "והיה עקב תשמעון" (יב) ואומר שה' ישמור את הבטחתו דווקא אם נשמור על המצוות "שאדם דש בעקביו". המבחן האמיתי של היהודי אינו בטקסים הגדולים אלא דווקא בנאמנות היומיומית לקב"ה בכל מעשה ומעשה, קטן כגדול.
פרשת עקב פותחת בהבטחה התלויה בתנאי:
"והיה עֵקֶב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (יב).
רש"י מביא פירוש מקורי לתנאי "והיה עקב תשמעון": "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון... (אז) ישמור לך הבטחתו". דווקא הקפדה על המצוות הקלות מבטיחה שכר וגמול. מדוע השכר תלוי דווקא במצוות הקלות? האם אין כאן הגזמה בשכרן ובעונשן של מצוות ועבירות קטנות?
אפשר לפרש שכוונת רש"י לומר, שאדם צריך לקיים אפילו את המצוות הקלות. אך ייתכן שרש"י מעצים את שכרן של המצוות הקלות, לא למרות שהן "קלות", אלא דווקא מפני שהן כאלו: ישנו ערך מיוחד למצוות ה"קלות", למצוות שאינן דרמטיות. דווקא בגלל שמדובר במצוות שאינן מלהיבות, קיומן מצביע על מסירות אמיתית לה'. לא חוכמה לצעוק "ה' הוא הא-לוהים" בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים. זהו רגע דרמטי, מלא התלהבות וסערה נפשית. קשה הרבה יותר לקום בחופש הגדול לתפילה במניין, או ללכת לקצה השני של הפארק לחפש מים לנטילת ידיים. העובדה שמדובר במצווה קלה, במצווה לא מלהיבה, מבטיחה את טהרת כוונתו של העושה, ואת מסירותו לשמים.
המצוות הקלות כוחן גדול לא רק משום שהן מעידות על התמסרות אמיתית, אלא גם משום שיש להן ערך גבוה במיוחד כאמצעי חינוכי. דווקא עשייה יומיומית פרוזאית ומפרכת, יכולה לצרוב באישיות מחויבות יציבה ואיתנה לקב"ה ולמצוותיו. התלהבות דרמטית חולפת כשם שבאה; עשייה יומיומית סדירה וקבועה טובעת באישיות חותם, שלא במהרה יימחה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות