פרשת ערכין, החותמת את ספר ויקרא, עוסקת בערכים של אדם, בהמה טמאה, בית, שדה אחוזה ושדה מקנה. ברוב פרטי הרשימה נקבע הערך על פי הנתונים הספציפיים של הדבר המוקדש. אולם, בדרך החישוב של ערך האדם אין מקום לשיקולים סובייקטיביים, אלא לגיל ולמין בלבד, לדוגמה: לכל זכר מגיל עשרים ועד גיל שישים יש את אותו ערך. מדוע?
ערכו של האדם נקבע בהתאם לשלבי חייו: הערך הגבוה ביותר הוא בהיותו ב'מיטב שנותיו' - מגיל עשרים ועד גיל שישים; לאחריו ערך השנים שקדמו לתקופה זו – מגיל חמש ועד גיל עשרים; נמוך ממנו ערך שנות הזקנה; והערך הנמוך ביותר הוא בשנות הינקות והילדות.
מדוע 'מיטב שנותיו' של האדם הוא עד גיל שישים, ולא עד גיל חמישים?
במקרא גיל שישים מבטא את סיום תקופת הפוריות, לעומת גיל חמישים המבטא את הירידה בכושר העבודה. אם כך, ערכו של האדם נאמד לפי יכולת הפוריות שלו.
כעת ניתן להבין מדוע נקבע ערכו של הזכר רק לפי גילו, ולא לפי ערכו הסובייקטיבי. אם אכן המדד לקביעת ערכו של האדם הוא יכולת הפוריות שלו, אזי באמת אין שום משמעות ליכולת העבודה שלו; בתחום זה שווים כל בני האדם המצויים במיטב שנותיהם, ללא תלות ביכולתם הפיזית, בהשכלתם או במקצועם.
כעת ניתן גם להבין מדוע זוכה בערך השני במעלה התקופה שמגיל חמש ועד גיל עשרים, ולא התקופה שמעל גיל שישים. אמנם בשתי התקופות הללו האדם עדיין יכול להגיע לפוריות, אך אינה דומה התקופה שבה נמצא הוא בדרך לשיאו לתקופה שבה הוא הולך ומזדקן.
לאור זאת, ברור שערך התקופה שמבן חודש ועד בן חמש שנים אינו משקף יכולת כלשהי; נראה שזהו ערך המינימום של כל ילד מגיל חודש, ממש כמו ערכו של הבכור. ניתן אף לומר כי העובדה שיש לו בכלל ערך נובעת מן הפוטנציאל הטמון בו לכשיגדל.
עוד בנושא ערך האדם ראו בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון 'אנשים לא נמדדים בכסף'
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון