"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (כה). אילו שתי משמעויות יכולות להיות לפסוק, וכיצד הן משפיעות על הסיפור שבפרק הבא, סיפור גן עדן?
חלוקת הפרקים בתנ"ך היא בדרך כלל טובה (למרות שבראשית פרקנו החלוקה הזו הוציאה את השבת מהשבוע), אך לעתים גורמת לנו חוסר תשומת לב לפסוקים צמודים. כך למשל שני הפסוקים האלו: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (ב', כה) ו- "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ג', א). הכתוב מספר על הנחש שהיה ערום מכל חית השדה והפירוש הברור הוא שהנחש הוא ערמומי או מתוחכם. בפסוק שלפני כן (אם נתעלם לרגע מחלוקת הפרקים) כתוב על האדם והאישה שהיו ערומים. מקובל לפרש שאדם והאישה היו מחוסרי בגדים, מעורטלים, שהרי בהמשך: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (ג', ז). אדם והאישה שמים לב שהם מחוסרי בגדים ולכן תופרים לעצמם בגדים חדשים.
כך הפסוק של הפרק הקודם הוא מעין הקדמה לסיפור שלאחריו. חשוב להבין שהאדם והאישה היו מחוסרי בגדים בשביל המשך הסיפור. אך נשים לב לניקוד המילים: כשהכתוב רוצה לומר שאדם והאישה היו מעורטלים הניקוד הוא: עֵירֻמִּם (צירה בעי"ן) ואילו בפסוק מהפרק הקודם כתוב אחרת: "עֲרוּמִּים" (עם חטף פתח בעי"ן). בכל המקומות במקרא (עשרה מופעים), השימוש של ערוּמים (שורוק או קבץ) משמש כביטוי לערמומיות או תחכום (מלבד שני מקומות: הושע ב', ה; איוב כ"ב, ו) וכאשר מדברים על חוסר בבגדים הרי"ש מנוקדת בחולם (19 מופעים) מלבד מופע אחד: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם".
אם כן, האם אדם והאישה היו מתוחכמים או שמא מעורטלים? הניקוד יכול לבלבל ולהוביל לשתי קריאות שונות, ששתיהן אפשריות. אך כל קריאה מובילה לשיפוט דמויות שונה לחלוטין בסיפור. בהנחה שבני האדם היו מחוסרי בגדים, אזי הסיפור נפתח בתיאור התמימות המיוחדת של בני האדם. אדם ואשתו ערומים לחלוטין והם "לא התבוששו", מכיון שהם תמימים. בקריאה האחרת המוצעת כאן, הסיפור נפתח עם נתון הפוך לגמרי, כפי שתרגם גם התרגום המיוחס ליונתן: "וַהֲווֹ תַּרְוֵויהוֹן חַכִּימִין אָדָם וְאִינְתְּתֵיהּ וְלָא אַמְתִּינוּ בִּיקָרֵיהוֹן". אנחנו רגילים לקרוא את סיפור גן עדן בהנחה שלנחש יש אינטרס מסויים בסיפור והוא מעוניין להחטיא את אדם והאישה. כך חלק מהמדרשים רואים בנחש יצר הרע, וחלקם ראו בו את הרצון לשאת את חווה לאישה. אך מה אם גם אדם והאישה ערמומיים בדיוק כמו הנחש? האם אפשר לקרוא את הסיפור ולדבר על ערמומיות או תחכום של אדם והאישה? קריאה זו הופכת את הסיפור ומלווה תחושה אחרת כלפי שיפוט אדם ואשתו בסיפור גן עדן. לפי גישה זו האדם והאישה לא נפלו בפח שטמן להם הנחש, אלא הם הבינו שהמעשה הוא חטא לכל דבר, והם יישרו קו עם עצת הנחש.