עקדת המשורר

המשורר יצחק למדן (1899-1954) חש קשר מיוחד לדמות המקראית ששמה כשמו ומזדהה ברבים משיריו עם יצחק המקראי. בפואמה "מסדה" הוא מתאר את החמסין הארץ-ישראלי, שייסר את החלוצים בני העלייה השנייה והשלישית שעלו מרוסיה (הקרירה), ואת מאבקם העיקש על קיום החיים בארץ ישראל.
יצחק למדן, הרואה עצמו כממשיכו של יצחק הנעקד, מתאר את צימאונו, סבלו וייסוריו במדבר השרבי: "כל יהבו הושלך פה על מוראו של הישימון". הוא פונה אל המלאך ומבקש: "היגלה... הַראֵה הבאר, גלֵה הצֵל...".

בשיר אחר שכתב ("על המזבח") הוא מדבר בשמה של "יצחקיות" קולקטיבית: "פה כולנו עוקדנו ובמו ידינו הבאנו הלום העצים, / ואַל שָאוֹל וחקור אם תירצה העולה!", "נפשיל, אפוא, דומם צוואר על המזבח". הבאת העצים יכולה להתפרש באופן מטפורי, כהבאת עצי העולה, ויכולה להתפרש אף כפשוטה, כנטיעת העצים בארץ ישראל.

בשיר עקדה נוסף שכתב ("עקוד") לא מופיע 'יצחק' קולקטיבי כמו בשיר הקודם, אלא 'יצחק' אישי: "מבטי תוהה נתקל בתמונה מעל שולחני: עקדת-יצחק", "הה, זה לא אני, שם היה יצחק אחר, אחֵר היה העוקד ואחרת - העקדה". יצחק המשורר מסתכל בתמונה התלויה מעל שולחן הכתיבה שלו, תמונת עקדתו של יצחק המקראי. המשורר משווה בין שניהם וטוען כי עקדת יצחק שונה מעקדתו-שלו: "אני מראש ידעתי אל אָן אני מובל, / לא למען נסות ציווה אֵל על מובילי, / אהבְתי לֶכֶת-לֶכֶת, לשֶׂה גם לא שאלתי..." העקדה בהווה אינה באה לשם ניסיון! הקורבן יודע בדיוק לאן הוא מובל. הוא שלם עם עצמו ואיננו מחפש תחליפים.