עצת דניאל

נבוכדנאצר חולם חלום שוב, ודניאל פותר לו את החלום. הפעם גדלותו של דניאל בפתרון החלום לא הייתה בחכמתו. היא הייתה בגבורתו ובאומץ לבו לומר את הפתרון הקשה לפני השליט הכול יכול, לכאורה, ולא להסתיר ממנו את הפורענות הקשה העתידה לבוא עליו. שהרי מי יהין להוכיח מלך בפניו במילים כה קשות?

נבוכדנאצר הבין היטב את משמעות החלום. הוא לא העז לפרש אותו לעצמו. שריו הבינו אף הם את המשמעות. הם לא העזו לומר אותה למלכם, פן יבולע להם. נביא ופותר חלומות ברוח ה' ניכר לא רק בחכמה שה' נותן בקרבו להבין את הדברים שאדם רגיל אינו מבין, אלא גם באומץ לומר את הדברים.

עצתו של דניאל, שבאה מיד לאחר מכן, לא היתה חלק מפתרון החלום וחז"ל ביקרו אותו על כך. אפשר שדניאל השיא עצה לנבוכדנאצר שלא כדין (ואכן נענש על כך), משום שפחד להותירו עם פתרון החלום בלבד, בלא עצה איך לעקוף את הפתרון. הוא נענש על כך שהפחד הכתיב את צעדיו שלא כדין.

עונשו של דניאל, על פי הגמרא (בבא בתרא ד ע"א), היה השלכתו לגוב האריות (להלן דניאל ו'), או שנחתך מגדולתו והפך לסריס התך, משרתה של אסתר (עיין: אסתר ד'). ועדיין קשה בעינינו: האם עד כדי כך גדול החטא של הצעת תיקון לנבוכדנאצר? והרי הקב"ה רוצה בתשובתו של כל רשע!

נראה כי אין בכוח צדקה לעניים לפתור את בעיית הגאווה וגסות הרוח שנבוכדנאצר לקה בה. ואפשר שזה היה חטאו של דניאל, שלא הבהיר את דבריו לנבוכדנאצר עד תומם, ונטע בו את התחושה, שצדקה שיחלק לעניים תרצה את זעמו של הקב"ה על גאוותו. אך אם חָטָא אדם בגסות רוח, היוכל לשחד את פני מי שלא ישא פנים ולא ייקח שוחד, על ידי צדקה שייתן, כדי שיכפר לו ה' על חטאו?

תפקיד הצדקה היה לעורר את מידת הרחמים בהתאם לרחמיו של נותן הצדקה. אך מידת הרחמים אינה ויתור על החטא ועל עונשו. שהרי "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, ייוותרו חייו" (בבא קמא נ ע"א). מידת הרחמים דוחה את העונש כדי לאפשר לאדם לתקן את החטא, ואילו נבוכדנאצר המשיך בגאוותו ובגסות רוחו גם אחרי תקופת הארכה שנתנה לו. משלא עזרה הארכה, נשתתקה מידת הרחמים, למרות הצדקה שנתן נבוכדנאצר. בעת התפארותו על מעשיו הגדולים, ירדה בת קול, ובישרה לנבוכדנאצר על פקידת חטאו ועת עונשו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך הספר 'דניאל - גלות והתגלות', בהוצאת תבונות