"והאיש משה עניו מאד" (ג) – ענוותנותו הגדולה של משה באה לידי ביטוי הן ביחסו האוהד לנבואת אלדד ומידד, והן ביחסו הסלחני לאהרון ומרים שפגעו בו. עם זאת, יש צורך בהתערבות ה', כדי לחזק את סמכותו של משה.
התיאור "עניו מאד" (ג) מופיע בפרק י"ב על רקע האירוע הקודם, פרשת אלדד ומידד, שבה הבליט הכתוב את מידת הענווה של משה רבינו.
לכאורה היה צריך משה לחשוש למנהיגותו ולמעמדו, מפני שמונתה שיכבת מנהיגות רחבה של שבעים זקנים וכן מפני התנבאותם של שניים מחוץ למנין, שכוחם בא להם ללא האצלה מרוחו של משה. אולם משה אינו חושש לכבודו, למנהיגותו ולמעמדו, אלא כל רצונו הוא שיתקיים דברו של הקב"ה. ענוות רוח וגדלות נפש מאפיינים אותו בהתנהגותו כלפי מי שעלול להיחשב כמאיים. רק אדם שמצויין בביטול עצמי ענוותני למופת יכול לומר "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (י"א, כט). גם בעת שאהרון ומרים מדברים עליו רע הוא ממשיך לנהוג בענווה.
אולם, יתכן שיש טעם לפגם בענוותנותו הטוטאלית ("מאד") של משה. אל לו למנהיג להעביר על מידותיו המנהיגתיות, שהרי בזה מתערערת סמכותו. חסרון זה קיים גם באירוע הראשון, בעניין אלדד ומידד; משה היה צריך לחשוש שמא יש פה מעין מרד, לא לאשר את התנבאותם ולברך עליה, ולפחות לשאול בעצת ה' כיצד להגיב. על אירוע זה לא באה תגובת ה'. משאירע האירוע השני, של מרים ואהרון, שאף אותו יש לפרש כערעור על מנהיגותו של משה - וזו הפעם השניה שמשה אינו מגיב, בא הכתוב ומציין "והאיש (אישיותו של) משה ענו מאד..." - הוא איננו איש של תגובות.
משלא עשה זאת משה נדרשת התערבות של הקב"ה, למען לא יהיה מקום לטעות במנהיגותו, סמכותו ומעשיו של משה.
חשובה היא מידת הענווה של משה, אך חשובה לא פחות מנהיגותו היציבה והמבוססת, המקדשת את שם ה' בעולם.
לקריאת הפוסט מאת הרב אלחנן סמט 'אין מחילה על פגיעה בעבד ה''
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון