על שוויון ואפליה

כתונת הפסים מהלכת בין שני קטבים בתרבות הישראלית והיהודית. הכתונת,  זו המסמנת את אהבתו של יעקב ליוסף ומעוררת את קנאתם הבוערת של האחים, הועמסה בסמליות מעוררת פלצות במחנות ההשמדה של הנאצים (כך למשל בשירו של אבנר טריינין – כתונת איש המחנות:

"ולא קנאו בו האחים

על כתונת הפסים,

שבה הלבישו גם אותם

כשהורדו מן הפסים...").

אהבת נפש מחד, שנאה יוקדת מאידך, כך או אחרת, בשתיהן מסמנת הכתונת את האחר, את יוצא הדופן את המקומות אליהן מוביל חוסר השוויון: הרמה מעם או הורדה אלי פחת.

המדרש איננו מהסס לבקר את יעקב על יחסו המפלה לבנו האהוב: "ריש לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שעל ידי כתנת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף -  'וישנאו אותו' (בראשית רבה פ"ד ח').

האם ניתן לגזור מכאן קריאה גורפת, להסיר את המלבושים המסמנים אנשים ככאלה או כאחרים ולהתייחס לכולם ללא הטיה וללא משוא פנים? כן, אבל גם – לא.

מה לעשות שאכן יוסף היה מוצלח מאוד, מוצלח כנראה מיתר אחיו שהרי כך עולה מהמשך הפרקים: מהעלייה המטאורית שלו במצרים, החוזרת ונשנית בבית פוטיפר ובבית האסורים, ומכך, שגם הכתוב מעיד פעמיים כי הא-לוהים היה עמו והצליח בידו.

יש בשוויון יסוד מוסרי וראוי, אך יש בו גם יסוד משטח ומרדד שאיננו נותן הזדמנות מתאימה ליוצאי הדופן. אלה צדדיה של דילמת מיליון הדולר  בכל הקשור למדיניות חלוקת המשאבים, או האפליה המתקנת, הנעה בין השוויון ובין ההעדפה. הדילמה הזו נעה בין פתיחת הפרק בו אנו משתאים לנוכח האסון שהתגלגל  מהעדפת האחד על פני אחיו ובין סופה של הפרשיה בה אנו מכירים בכישרונו יוצא הדופן של המובחר שבחבורה.

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג