כיצד מתאפשרת מציאות של חיי יהודים בגולה, על אף העוינות והרדיפה?
בספר דניאל מופיעים שני סיפורים על ניסיונות שנכשלו להוציא להורג יהודים בשל נאמנותם לדת אבותיהם. שני סיפורים אלה הם למעשה שני דגמים של רדיפת יהודים.
בראשון, המופיע בפרק ג', חנניה מישאל ועזריה עברו על צו שחוקק המלך, והם הושלכו לכבשן האש בהתאם לצו המלך. במקרה של דניאל בגוב האריות, לעומת זאת, היוזמה לחוק הייתה של אנשי החצר של המלך שקינאו בהצלחתו של דניאל. אמנם, המלך הוא שחוקק את החוק הזה, אבל הניסיון להפליל את דניאל ולהענישו היה בניגוד מוחלט לרצונו, והוא נאלץ לעשות כן רק בגלל שנאתם וקנאתם של השרים.
בעולם היהודי זהו הדגם השכיח המבאר את יחסם העוין של הנוכרים ליהודים. לא המלך מבקש לרדוף את היהודים אלא אישים שונים בעלי השפעה – כך אצל דניאל, וכך במגילת אסתר. למעשה כך הוא גם בסיפור כבשן האש, שהרי רק בגלל הלשנת הכשדים על שלושת הרֵעים הם הושלכו לכבשן האש.
הדגם הזה של דניאל בגוב האריות הוא המאפשר את חיי היהודים בגולה. לפי תפיסה יהודית-גלותית זו, לא המלך, השליט העליון המזוהה עם המדינה, עוין את היהודים, אלא דמויות שונות, חורשות רעה, מקרב אזרחי הממלכה. אלה רודפים את היהודים משום שהם מקנאים בהצלחתם, אבל באמת הצלחה זו תורמת לשגשוגה של המדינה, ולכן המלך אוהב את היהודים ומכבד את אורח חייהם.
כך, למרות רדיפות ושנאה, בטוחים היהודים בהגנת המלך – וגם בהגנת א-לוהיהם – ומשתרשים בארצות גלותם.
באדיבות אתר 929