צרעת הבית מתוארת בתורה כאירוע חגיגי, זאת על אף היותה אירוע לא נעים בכלל, בו יש לעיתים לנתוץ את הבית כולו. חז"ל מסבירים שאכן לעם הנכנס לארץ היתה בצרעת זו בשורה והזדמנות למציאת אוצרות. דומה כי בדרך זו ניתן להשקיף גם על הצרות הפוקדות את האדם כפרט וכחלק מחברה.
תופעת הצרעת יכולה לפגוע לא רק בגוף האדם אלא אף בבגדיו ואפילו בביתו. האירוע רחוק מלהיות נעים. ברגע שבו מזהים את סימני הצרעת בבית, קוראים לכהן והוא מצווה לפרק את האבנים שבהן מופיע הנגע לתקופת ניסיון. אם התופעה אינה חולפת ואף מתפשטת, יש להרוס את הבית כולו. התהליך כולו אינו נעים. לא קל לראות בית שבו גידלת את בני־ביתך מתפרק ומנותץ לרסיסים לנגד עיניך. הדבר מזכיר לנו הרגשה של מי שטיל גראד "גילח" את ביתו. והנה, המקרא, בבואו לתאר את האירוע, מציג אותו בצורה כמעט חגיגית, משל היה זה אירוע שרק לו חיכינו מזה שנים!
וכך אומר הפסוק: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (לד). נראה כאילו תמיד השתוקקנו להיכנס לארץ ישראל רק על מנת שתהיה לנו צרעת בבית. האין זה דבר מתמיה?
חכמינו מספרים במדרש (וכן מובא בדברי רש"י) כי אכן בשורה גדולה הייתה טמונה בצרעת שהופיעה לפתע בבית. הכנענים, יושבי הארץ שקדמו למתיישבים החדשים שבאו ממצרים, החליטו להחביא את כספם וזהבם בתוך קירות הבתים. בצורה טבעית לא היו בני־ישראל יכולים לגלות את המטמונים הללו. רק בזכות הצרעת נוצרה ההזדמנות לגלותם וליהנות מהם, וזה פשר הסגנון החגיגי של פסוק הפתיחה לדיני צרעת הבתים.
הקורא את המדרש שואל את עצמו בוודאי: האומנם קרה הדבר בכל מקרה של צרעת בבית? הרי בדור השני והשלישי אחרי הכניסה לארץ כבר תמו המטמונים! ועוד, לאחר ששניים־שלושה יהודים "עלו" על תופעת ההטמנה של הרכוש, סביר להניח שגם כל האחרים הלכו לפרק את הבלטות והקירות על מנת לחשוף מטמונים חבויים. והקושי הגדול ביותר: מדוע בכלל נדרש להטיל צרעת בבית? הרי אפשר לספר לעם כי יש בינות לקירות הבתים מטמונים, ומומלץ לכל יהודי לבדוק את הקירות על מנת לגלות את הטמון בתוכם.
נראה כי כוונת המדרש והתורה לסגל את האדם להשתמש במשקפיים חדשים לבחינת הצרות הבאות עליו כפרט וכחברה. כאשר מתרגשת עלינו צרה המאלצת אותנו לפרק את ביתנו, אפשר להיכנס ללחץ ולהיסטריה, לייאוש ולעצבות, ובעיקר לפתח מרירות וכעס. על מי? על עצמנו, על בן־הזוג, ואולי על הילדים ועל המדינה. התורה מלמדת כי מאחורי כל נגע ופגע בבית מסתתר אוצר הטמון בין קירותיו. לא תמיד באוצר יהיו דווקא כסף וזהב. אפשר שיהיו בו תובנות חדשות לחיים, שמשקלן וחשיבותן גדולים אלף מונים מזהב וכסף. לא תמיד יהיו לנו חשק וכוח לחשוף את המטמון ברוב תסכולנו, אבל ידוע נדע שהאוצר טמון שם. אין פירוש הדבר שבשל האוצר באה הרעה, אבל האוצר הטמון בקיר יכול להיות יותר מקורטוב של עידוד ונחמה למי שנדרש לפרק את ביתו.
דורנו הוא דור המעבר מהשואה הנוראה לתקומה רבת־ההוד של העם היהודי מאפר הכבשנים של אושוויץ ומיידנק; ואפילו בדור שכזה אנו מחויבים לחפש את המטמון המצוי בינות לקירות. לא משום שהוא נותן בידינו הסבר או צידוק למעשי הזוועה, אלא מפני שאוצר הנשמות המצוי בין בורות ההריגה והכבשנים הוא המעיין הנובע המרווה את שורשי קיומנו כאן, במדינה היהודית. נשמותיהם של אחינו אלה הן המעניקות לנו את החובה להבטיח זהות יהודית מתמשכת לדורות. הן הזועקות אלינו להקשיב לכל מה שהם ייצגו בחייהם ובמותם. מיליוני בני־עמנו שנרצחו בידי הצוררים הותירו לנו בכתביהם ובסיפורי החיים והגבורה שלהם אוצרות של נכסי רוח היכולים להאיר את דרכנו לדורות.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר