על נבואה ופוליטיקה

קיימת סכנה כפולה במעשיהם של אלדד ומידד: החשש למרד תיאולוגי – ההתקשרות לה', יכולת הניבוי, לא נעשית דרך משה, שליח ה' ונביאו, אלא באופן עצמאי. ממילא, קיים כאן גם חשש למרד פוליטי – ערעור על סמכותו של משה המנהיג הפוליטי. שבירת היררכיה פוליטית וסכנת החתירה לאנרכיה! אלדד ומידד הם אבות טיפוס לאנרכיזם תיאולוגי-פוליטי. ברורה, אפוא, דרישתו של יהושע לכלוא את הסוררים. 
לעומת הקריאה הפשוטה, התלמוד מבין את המילה "כלאם" בלשון כליה. דרישתו של יהושע, לפי פירוש זה, היתה להביא את אלדד ומידד למצב נפשי בו הם כלים, נובלים מאליהם. פעולת ה"כלאם", אינה דרישה לפעולה חוקית-משפטית של הרחקה על ידי המוסדות, אלא דרישה פוליטית, התנסות בשדה הציבורי, אשר בסופה, באופן מעין פסיבי, תיגמר/תסתיים פעולה הנבואה.
על פי הקריאה הראשונה, אלדד ומידד נתפסים כפושעים, הם חרגו מהסדר המקובל להחלת הנבואה, הם חותרים באמצעות התיאולוגיה תחת יציבותו הפוליטית של משטר עם ישראל במדבר בהנהגתו של משה. ההסגר וההרחקה לבית הסהר הם סנקציות משפטיות היוצרות מציאות בה מידת ההשפעה של ה"פושע" על הציבור, היא מינימלית עד כדי אפסית. 
הקריאה שמציע התלמוד לא רואה את השניים כפושעים, אלא דווקא ככאלו המייצרים "זן" אחר של נבואה, הממוקד סביב העניין הרוחני – והרוחני בלבד. דומה שהנבואה האחרת שאותה מייצגים אלדד ומידד היא נבואה דחויה בנסיבות הזמן והמקום. היא עוקפת ואולי אינה ראויה אך היא לא נבואה פסולה!
התנבאותם של אלדד ומידד, מזהה דפוס של ניבוי אשר אינו יכול לשאת בנטל ההנהגה, אלא נשאר בחיי העיון בלבד – נבואה אידיאית! 

באדיבות עמותת 'יסודות' - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, במכללה האקדמית הרצוג