על מעמד הר סיני

פחד הוא רגש ראשוני, בייחוד פחד מפני כוח עצום ומאיים שגורם לנו להרגיש קטנים ופגיעים. פחד שכזה הוא פחד קיומי – תחושת סכנה הישרדותית שגורמת לנו להירתע לאחור או לשאת רגליים ולברוח על נפשנו. קשה להעלות על הדעת איך שמחה יכולה להיות מעורבת בפחד נורא שכזה.

אבל הנה, בדיוק את התחושות הסותרות הללו מתאר המזמור שלפנינו. מצד אחד "תָּגֵל הָאָרֶץ, יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים" (א), ומצד שני "וַתָּחֵל הָאָרֶץ (מלשון חלחלה ופחד), הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה'..." (ד-ה) כיצד ייתכן שאותה הארץ, אותן תבל ומלואה חשות פחד קיומי מעצמתו האיומה של האל ושמחה מתפרצת מגודל מלכותו, בעת ובעונה אחת?

עירוב התחושות הזה מזכיר לי מדרש על פסוק אחר בתהילים, שגם הוא מתאר תחושות סותרות:

ואמר ר"ש בן לקיש: מאי דכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א', לא)? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. והיינו דאמר חזקיה, מאי דכתיב: "משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה" (תהילים ע"ו, ט)? אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה (תלמוד בבלי, עבודה זרה, ג עמ' א).

מעמד הר סיני מתואר במדרש זה כשעת מבחן לעולם כולו, אם יקבלו בני ישראל את התורה ימשיך היקום להתקיים, ואם לא - תתבטל הבריאה כולה, כיוון שאין זכות קיום לעולם ללא תורה. לכן עומדת הבריאה מבועתת וחוששת לקיומה, עד שישראל עונים ואומרים "נעשה ונשמע", וכל העולם נושם לרווחה.

כעת אפשר לחזור למזמור צ"ז ולגלות בו כמה וכמה רמזים למעמד מתן תורה. הא-לוהים המתגלה באש, עשן, ענן וערפל. ייחודו של האל ואיסור עבודת האלילים. ההבחנה הברורה בין ישראל לעמים, בין עובדי ה' שמקבלים עליהם את בריתו לבין הרשעים המשתחווים להבל ולריק. ועוד.

נראה שמזמור זה הוא עיבוד ליטורגי של הסיפור על מעמד הר סיני, בספר שמות פרקים י"ט-כ'.

באדיבות אתר 929