על חמות וכלות

 
בדבריה של נעמי לרות וערפה, היא מרעיפה עליהן ברכות רבות, ומאחלת להן את הטוב ביותר בבתים החדשים שיקימו. הטון של נעמי בוודאי משדר רכות, כפי שעולה מהשימוש המשולש שלה במילה "בנותי". ואכן, אפשר כי נעמי מתייחסת לכלותיה כאילו היו בנותיה האהובות, והיא שולחת אותן לבתיהן למצוא בעלים מתוך דאגה לעתידן.

עם זאת, קריאה זהירה במילותיה האחרונות של נעמי מלמדת על משהו נוסף:
"כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'" (יג)
ברגע האחרון, בניסיון לשכנע את כלותיה שלא להתלוות אליה, נעמי מעמיסה על כתפיהן אשמה חמורה. היא מאשימה אותן במצבה האומלל. אם הן לא היו נישאות למחלון וכליון, ה' לא היה כועס על בניה, הורג אותם, ומביא אותה למצבה העגום.

מדרש נוסף מניח, כי נעמי באמת ובתמים לא רצתה שכלותיה יתלוו אליה, כדי שלא תתבייש בהן. נשים זרות זוהו בקלות בשל שמלותיהן, ושובה של נעמי לבית לחם עם שתי כלות מואביות לצדה ודאי הופך את שובה הביתה לקשה יותר.
גם כאשר רות מצהירה שתבוא עם נעמי בכל מחיר, נעמי לא מחבקת אותה, ולא מציעה מילים של תמיכה. למעשה, היא נותרת דוממת לאור הצהרת הנאמנות הדרמטית של רות. "וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ" (יח). אנחנו כמעט ויכולים לדמיין את הסצנה בה נעמי ורות מהלכות בדממה בדרך המאובקת ממואב לבית לחם, כל אחת מהן אבודה במחשבותיה, בעוד נעמי הולכת ומקבלת את עובדת נוכחותה של כלתה.

לעומת זאת, חלק מהמדרשים מציעים כיוון שונה: נעמי מנסה לראות האם הנשים אכן מתכוונות באמת להצטרף לעם ישראל. זוהי הקדמה להליך הגיור.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

לקריאת מאמרים נוספים בסדרה של ד"ר יעל ציגלר על מגילת רות