מחלתו של נעמן אמורה להביא אותו להבנה שלמרות שהוא בעל הכוח הפיזי, ועם ישראל קטן וחלש לעומתו, בכל זאת יש לעם ישראל יתרון על פניו, בהיותו עם ה' אשר נביא אמת יושב בקרבו.
צרעתו של נעמן מהווה ניגוד חריף לכל תאריו ומעשיו של נעמן המופיעים בתחילת הסיפור. האיש הגדול והגיבור, חולה בצרעת - מחלה המרחיקה אנשים מהחברה. גם תיאור אישיותה של הנערה הקטנה עומד בניגוד חריף לתיאור אישיותו של נעמן: נעמן הוא 'איש גדול' והיא 'נערה קטנה', וכאן כלולים ההבדלים שבין זכר לנקבה, בין איש מבוגר לנערה צעירה ובין איש גדול ומכובד לבין נערה קטנה ובזויה. לכך יש להוסיף כי נעמן הוא שר צבא, אדם בן חורין, ואילו היא שבויה שפחת אשתו, ונשבתה בידי חייליו. ועיקר העיקרים: נעמן הוא ארמי, מושיעם של ארם ומנצחם של ישראל, ואילו היא נערה מארץ ישראל המנוצחת.
והנה, נעמן הגדול תלוי בנערה הקטנה ונזקק לעצתה! תלות זו מהווה המשך ישיר למשמעות הניגוד שבין היותו מצורע לבין היותו שר צבא ארם: היותו של נעמן מצורע אינה רק ניגוד תהומי למעמדו, אלא היא קשורה בקשר בל יינתק למעמדו זה, ומחמתו היא באה. תלותו של נעמן בנערה הקטנה מארץ ישראל נועדה לרמוז לו: הצרעת שבה לקית קשורה במעשיך שעשית בארץ ישראל וביחסך לעם ישראל, ורפואתך ממנה תלויה בשינוי יחסך לאלו. דע לך: גדול וקטן, חשוב ושאינו חשוב אינם נמדדים רק בעוצמה צבאית, במעמד חברתי ובשאר ערכים שמקובל לראותם כקובעים משקלו של אדם ושל עם. הנה אתה, נעמן, 'איש גדול', 'גיבור חיל', 'שר צבא' של אומה גדולה כארם, מצביא מנצח ומושיע עמו, ועם כל זאת הנך מצורע. מה ערכם של כל התארים הללו, מה חשיבותם של מעשי הגבורה שעשית, אם אין בידך למצוא ישועה לעצמך מצרעתך?
לעומתך, הנה 'נערה קטנה' בת העם הקטן והמנוצח בידך, והיא שבוית חייליך ששילחת לפשוט בארץ הקטנה הסמוכה לארצך, והיא שפחת אשתך. אתה והיא – שני קטבים חברתיים הפוכים המבטאים את תוצאות העימות בין עמך לעמה, בין ארצך לארצה. אמנם הכוח והשלטון, הניצחון והשעבוד – בידך הם. אולם נערה קטנה זו גדולה ממך, כיוון שהיא מחזיקה בידה את סוד ישועתך ואת פתרון מצוקתך. טהרתך מטומאת הצרעת שדבקה בך – בידה ניתנה. והפתרון שבידה מצביע לכיוונו של אותו התחום שבו מצטיין העם הקטן הזה ובו כוחו גדול – "הנביא אשר בשמרון" (ג).
אף אם נוצח העם הזה בשדה הקרב, ואף אם ארצו משמשת מדרס לגדודי ארם העושים בה כבשלהם, הוא העם שבקרבו יושב הנביא – איש הא-לוהים, וממנו רפואה וטהרה לבאי עולם. וכדי לזכות באלו, אומרת הנערה, על שר הצבא המכובד להטריח עצמו לארץ ישראל מולדתה, ולחלות את פני הנביא אשר בשומרון. "אז יאסף אתו מצרעתו" (ג). היא אומרת זאת בוודאות מוחלטת, ללא כל צל של ספק.
במבט ראשון נראה שנעמן נענה לרמז בעצת אותה נערה קטנה והוא מוכן ללכת בכיוון שהורתה לו – לארץ ישראל. ובכן, נראה שנעמן עולה על דרך של תיקון יחסו המתנשא כלפי ישראל, ודרך זו תביאנו להיטהר מצרעתו. אולם, נעמן אינו מוכן להרכין ראש לפני ישראל ולפני הנביא אשר בישראל. הוא מתכוון להופיע בישראל בכל תוקפו וגבורתו, כנגיד ומצווה, ולא כמתחנן. לשם כך הוא זקוק לאיגרת ממלכו שתסלול את דרכו אל מלך ישראל ותתן להופעתו לפניו תוקף מדיני. עצם פנייתו של מלך ארם למלך ישראל, ובייחוד אופייה של פנייה זו, הן עדות לכך שנעמן ומלכו אינם מבינים את אשר נרמז להם עד עתה – את תלותם בישראל באשר לריפוי צרעת נעמן. תגובתו של מלך ישראל מלמדת כי פעילותו של אלישע בהמשך סיפורנו אמורה לשנות לא רק את יחס שליטי ארם לישראל, אלא גם את יחסו של מלך ישראל לא-לוהיו ולשלוחו – איש הא-לוהים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון