על הגלות ועל ידיעת ה'

במהלך נבואות התוכחה לבית המלוכה, נשלח ירמיה לבית המלך לומר שם את דבריו. הקשר בין דברים הנאמרים לבין המיקום שבו הם נאמרים, הוא מהחשובים ביותר בשיח האנושי. כל ההבדל שבעולם יכול לנבוע ממשפט מסוים שאדם אומר דווקא בביתו או דווקא בפומבי, או למשל דווקא בסיטואציה שדברי האדם יכולים להשפיע, או מנגד שאין בהם אלא התייחסות עקרונית בלבד. עמידתו של ירמיהו מול מלכי יהודה מקבלת את מלוא התוקף, המשמעות ואף המעורבות האישית, הן בגלל תוכן דבריו והן בגלל מיקומו בעת דיבורו.

בפרקנו מזכיר הנביא שני כיוונים מיוחדים. בראשון הוא משווה בין גורל המת לגורל הגּוֹלֶה, ובשני הוא מתמודד עם השאלה של ידיעת השם.

"אל תבכו למת ואל תנודו לוֹ, בכו בכוֹ להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתוֹ" (י). מי שגלה מארצו נראה כאן כאומלל ונואש יותר ממי שאיבד את חייו. המת נמצא כבר במישור התייחסות שונה לגמרי וסבלוֹ אם קיים, לחלוטין אינו מובן לנו. הגּוֹלֶה, שאיבד לתמיד את ארצו, ממשיך לחיות בעצמו את אובדנו ללא הרף. התפיסה שגלות עלולה להיות קשה ממוות אינה ברורה מאליה, ויש בה ביטוי חזק לקשר שבין אדם לארצו, וכמובן בין איש ישראל למולדתו.

המחשבה הפלאית של ירמיה מבטאת גם את העניין השני שהזכרנו: "דן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא הדעת אותי נאם ה'" (טז). ממש מרגש: הדרך "לדעת" את השם אינה נעצרת בשלב ההגותי, אלא נבחנת בהנהגת דין וצדק. נבואתו הזאת של ירמיה אינה חד-פעמית, ועליה אף מתבסס הרמב"ם בסוף מורה נבוכים לגבי המושג של "השכל וידוע אותי". החסד, המשפט והצדקה אינם רק הדרך להשגת השם יתברך, אלא גם המימוש ההכרחי, ודאי ביחס למלכי ישראל, להשגה זאת.

באדיבות אתר 929