המדרש מונה שלוש סיבות לביאתם של ייסורים על האדם ביניהן עבירה שעבר או ביטול תורה. מדוע ביטול תורה לא נכנס תחת הקטגורייה של 'עבירות'?

 

אחת השאלות הגדולות ביותר בפילוסופיה הדתית בכלל ובמחשבה היהודית בפרט היא הקשר בין 'צדיקות' האדם ובין האירועים שהוא חווה. ובאופן ספציפי מהוא מעמדם של הייסורים שבאים על האדם? מהיכן הם מגיעים ומה משמעם?

אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו,
שנאמר: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" (איכה ג', מ).
פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה,
שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צ"ד, יב).
ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם,
שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג', יב).
(תלמוד בבלי ברכות ה ע"א)

הגמרא מביאה שלושה שלבים שדרכם מאבחן האדם מדוע ייסורים באים עליו. בשלב הראשון האדם בודק את מעשיו - האם עשה מעשים שבגללם הוא 'זכאי' לייסורים? השלב השני, הנסמך על הפסוק מהפרק שלנו, מתמקד בביטול תורה. ואילו השלב השלישי, רואה בייסורים חלק מהדו-שיח בין האדם לא-לוהיו - ייסורים של אהבה.

נתמקד בפסוק מהפרק שלנו שממנו ניתן להבין שביטול תורה הוא סיבה לייסורים. לכאורה, אם ביטול תורה נחשב חלק מהעבירות מדוע האדם לא מצא את ה'עבירה' הזו כבר בסבב הקודם. ולכן נראה שלפנינו משהו אחר - עבירה ברמה שונה.

לימוד תורה היה מתקופתם של חכמים אחד מהדברים המשמעותיים ביותר בהוויית היהודי. נראה שרבא או רב חסדא מחליטים להחריג את 'ביטול התורה' מתוך חשיבה וראיית התורה כמשהו אחר. והתובנה האישית שהאדם 'מבטל' תורה יכולה להגיע לאדם דרך ייסוריו.

מפני ש'ביטול תורה' הוא סובייקטיבי לחלוטין - האדם צריך לשאול את עצמו עד כמה הוא לומד או מבטל. שאלה שכל אחד שואל את עצמו במהלך תהליך התקדמות אישי.

באדיבות אתר 929