"שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ" (טו) אומר המורה לתלמיד בפרקנו. המדרש מבדיל בין בור לבאר ומתאר באמצעותם את דרך גדילתו של תלמיד חכם.
"שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם" (טו-טז). כך מצווה המורה לתלמיד בפרקנו.
כדרכן של דרשות רבות בספר משלי, גם הדרשה הבאה חושפת אותנו לחוויית לימוד התורה בעולמם של חז"ל, לשאיפות ולדרכי החינוך בבית המדרש של החכמים.
"רבי עקיבה אומר: הרי הוא אומר "שתה מים מבורך" (משלי ה', טו) באר מתחלתו אין יכול להוציא טיפת מים מאליו לא היה אלא מה שבתוכו כך תלמיד מתחלתו לא למד כל דבר לא היה אלא מה שלמד, "ונוזלים מתוך בארך" (שם, טז), דומה לבאר, מה באר מנזלת מים חיים מכל צדדיה כך באים תלמידים ולמדים הימינו וכן הוא אומר - "יפוצו מעינותיך וגו'" (שם)"
(ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מח)
בדבריו של ר' עקיבא הפסוקים נקראים כתהליך המתאר את דרך גדילתו של תלמיד חכם. בתחילה התלמיד מתפקד כבּוֹר שתפקידו לאגור - 'לא היה אלא מה שלמד'. בהמשך התלמיד הופך ממקור אגירה למקור שפיעה. כעת מתגלה בו יכולת היצירה והחידוש (ייתכן שברקע נמצא הדימוי למעיין), והמקור הנובע שבתוכו מועבר הלאה אל התלמידים החדשים שגם הם בתחילה יהיו רק כמאגר מים, אך בהמשך יסגלו את יכולת הנביעה. ר' עקיבא בדבריו מתאר את האנרגיה שפועמת ביסוד בית המדרש, זהו יצר החידוש, זהו יסוד המים שאף פעם אינם עומדים.
באדיבות אתר 929