בפרקנו עולה שאול שלב – מה שהיה בעבר בלבו, ובא לידי ביטוי בניסיונות נסתרים ועקיפים, הופך כעת לאמירה מפורשת, אותה הוא חולק עם מקורביו: "להמית את דוד".

 

בשלב ראשון קשה לראות מהי העילה הרשמית להמית את דוד, ולכן כנראה אין מדובר עדיין בציווי רשמי, אלא בניסיון לפגוע בדוד באופן נסתר. ואולם, כאן ניכרת טעותו של שאול. פנייתו גם ליורש העצר, יונתן, מעידה כי שאול לא עמד על עומק הקשר שחש בנו כלפי דוד.
יונתן מודיע לדוד על השינוי שחל אצל שאול, ובד בבד מספר לדוד על תכניתו לשכנע את שאול לחזור בו ממחשבותיו על דוד. ואכן יונתן מצליח לשכנע את אביו במילים נרגשות שאין לפגוע בדוד:
ראשית, יונתן מציין שיחסו של שאול לדוד הוא בגדר חטא, אך מדגיש כי שאול הוא המלך, ודוד – עבדו, ובכך מעמיק את תחושת הביטחון אצל שאול. יונתן מציג, מצד אחד, את מסירותו של דוד, ששם נפשו בכפו בקרב עם הפלשתי, עם זאת, גם כאן משתדל יונתן שלא להפריז בכוחו של דוד, ומדגיש: "וַּיַּעַּש ה' תְשּועָה גְדוֹּלָּה לְכָּל יִּשְרָּאֵל" (ה), כלומר, שהתשועה באה מאת ה'. אזכור התשועה מתקשר להיבט נוסף. שאול (בפרק י"א) קבע את העיקרון, שאין הורגים אנשים ביום שבו עשה ה' תשועה לישראל. אם ביום שעשה ה' תשועה לישראל אין ממיתים איש, קל וחומר שאין ממיתים את מי שעשה את התשועה.
בשלב זה מצליח יונתן במשימתו, אך הצלחתו של יונתן לא נמשכה לאורך זמן. שוב מתרחשת מלחמה עם הפלשתים, ושוב זוכה דוד לניצחון גדול. תחושת הקנאה והתסכול של שאול שבה ועולה אף היא – עד כדי הטלת החנית על דוד, החוזרת במידה רבה על ההתרחשות בפרק הקודם. אולם, בפרק הקודם הטיל שאול את החנית באופן אקראי כביכול, מבלי שדוד ישים לב כי הוא מנסה לפגוע בו; כאן מנצל שאול באופן ישיר את הימצאותו ביחידות עם דוד, ומנסה להרגו. לדוד לא נותרה ברירה אלא לברוח, אבל בעצם בריחתו הוא גם יוצר עבור שאול עילה רשמית להרגו. מעתה נחשב דוד למורד במלכות, ואנשי שאול מגויסים ללכדו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון