עליונות מוחלטת של ה'

בתחילת דבריו מתנצל אליהוא על התפרצותו החצופה, ועל היותו נכנס לתוך דברי זקנים ממנו. אך בנשימה אחת ממשיך הוא ומשבח את החכמה, ומתריע על כי "רוח היא באנוש" (ל"ב, ח), ואין וודאות שהזקן יהיה חכם מהצעיר, על כן אזר אומץ לעמוד ולהציע את דבריו, ולהתמודד עם טענות איוב המצדיק עצמו מאלוקיו, ועם טענות רעיו שאינן מצליחות להתמודד עם טענות איוב, וגורמות בכך השוואת דין שמיא לדיני עוולה, ולחילופין - גורמות לאיוב להרשיע יותר במה שלא הצליחו לענות לו (שאז כאילו הודו לו).

בתחילה מצטט אליהוא את טענות איוב (ט-יא): הקב"ה אינו עונה לאדם, ואינו מגלה לו אם חטא, ובמה חטא. איוב טוען כי הוא צדיק בלא חטא; ה' נוקם בו על לא עוול בכפו; הוציא עליו עלילות דברים; הרבה עליו מכאובים למעלה מכוחו.

בהמשך מגיב אליהוא לדברים, וטוען כי אין להשוות את האלוקים לאדם, ובוודאי אין להחשיבו כאדם המבקש עלילות על חברו. ועל כן אין לחפש אשמה במעשה אלוקים שהוא עליון מכל חשבון.

בניגוד לשאר הרעים, וכמטרת תוכחה לדבריהם, נוקט אליהוא עמדה לפיה אין הוא חולק על דברי איוב הטוען, כי צדיק הוא ללא עוול, אולם חולק הוא על קביעתו של איוב על פיה צדיק הוא מה', ומשפטו של הקב"ה מעוקם. ה' הוא עליון מעל כל השוואה ויחס אל האדם, ואם האדם מחפש סיבות לפעולותיו של הקב"ה הנראות לו תמוהות, אל יחפשם אלא מתוך אקסיומה זאת (ולא מתוך חסרון באלוקים).

ניתן לסכם את מאמרו הראשון של אליהוא, בפרק ל"ג, ולומר כי נגד טענתו של איוב לפיה אין הקב"ה עונה את האדם, אינו משמיע לפניו כי חטאה הוא, בא אליהוא ואומר כי המקום יענה את האדם לגלות פשעו בשתים: אם בחלום ואם במכאוב, ומחסדי המקום להמתין לאדם עד אשר ישוב מדרכו הרעה -

"להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים" (ל).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת