עכשיו אפשר לדבר

בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם: בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם: בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד

הקו היסודי של יחזקאל הוא חורבן טוטלי, בלי דרך לתשובה. ירושלים, לדידו, מחוייבת להיהרס, ורק מתוך ההרס המוחלט תעלה ותצמח קרן ישועה חדשה. כל נבואותיו מראשיתן ועד לבוא הפליט – מכנה משותף להן – חורבן וגלות של ירושלים, וצמיחת קרן למקדש מעט בבבל.

אותה שתיקת אלם, עבותים ומאסר, שמסופר עליהם בפרק ג', הם העדות לחסר המעש וחיסול כל תקווה להצלה; לנביא אין פתחון-פה לעם בירושלים, שהרי חסומות בפניהם כל דרכי הפורקן, כעין ניתוק המגע בינו לבינם. מאז ההתגלות בתמוז בשנה החמישית ליהויכין ועד לאלול בשנה השישית, תקופה של שנה וחודשיים, הנביא אינו מדבר, הוא עושה מעשים "אלמים" בלי לפרש אותם באוזני העם, ואף אין הם שואלים אותו לפירושם. ואף נבואותיו הראשונות אל הדומם הן: אדמת ישראל, הרי ישראל, כאילו אין לו שומעים אלא העדים הדוממים לחורבן, אין לו פתחון-פה לאנשי ירושלים.

על המפנה הגדול מסופר בראש פרק ח'. לראשונה בתולדות הנבואה בישראל נזכר כאן שזקני יהודה באים ויושבים לפני הנביא, ומומנט זה חוזר פעמיים נוספות בפרק י"ד ובפרק כ', ושם כבר מצוין במפורש שבואם של הזקנים הוא לדרוש את דבר הא-לוהים מהנביא.

הנביא מצדו לא יזם דו-שיח עם העם. הוא אלם לגביהם. אלמות זו סרה ועבותי המאסר הוסרו, שעה שהעם התעורר לבקש את דבר הנבואה. דרישה זו עצמה היא שפתחה כביכול את פיו של הנביא. אמנם זקנים אלה ישבו בבבל, ואכן, רק אתם קיים הנביא מגע שבדיבור, ואילו לאנשי ירושלים המשיך לחזות חורבן, ורק חורבן.

בפרק כד, שעה שהחורבן יצא לפועל, נפתח כביכול פיו של הנביא לעם כולו. מעתה אין הוא נביא רק לאנשי בבל. ממעמקי החורבן של המסגרת הלאומית, זו שהתנפצה עם חומת ירושלים – עתידה לצמוח קרן לבית-ישראל, וצמיחה זו היא היא הפותחת את פיו של הנביא ויחד עם זה תקופה חדשה בפעילותו – נביא נחמה בעל חזון אדיר על בניית ירושלים והמקדש מחדש.

נערך ע"י צוות אתר התנך, מתוך שיעורי הרב הדרי. לקריאת המאמר המלא.