עידון העבדות על ידי התורה

פרשת משפטים עוסקת במגוון רחב של דינים שבאו להסדיר את יחסי האדם והחברה. דיני העונשין חלים על רציחה, על גניבה, על נזיקין, על שומרים שהתרשלו בתפקידם ועוד. את קובץ ההלכות הזה בחרה התורה לפתוח בדיני העבדות לגברים ולנשים. כן, למרבה הפלא והתימהון, קיימת עבדות חוקית המוסדרת לפי דיני התורה.

קריאה ראשונית של הפסוקים גורמת לאדם המודרני לנוע בכיסאו באי־נוחות. חודשיים אחרי יציאת מצרים, שבה היינו עבדים, שבועות מעטים אחרי ששמענו את המילים הנשגבות "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (ז', טז), השוללות מכל אדם את הרשות לשלוט באחר ומחייבות אותו להניח לאחר לעבוד את אלוקיו, היינו מצפים מתורתנו לצאת בהצהרה גורפת כנגד העבדות. אנו מצפים לבשורה שאינה פחותה מזו שאברהם לינקולן הביא לעם האמריקני: קץ העבדות וזכותו של כל אדם לחופש.

חכמינו עצמם ביטאו במדרשים את חוסר הנחת מתופעת העבדות. בין היתר, הם הסבירו את רציעת אוזנו של העבד במילים האלה: "אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו — יֵרצע" (קידושין כב ע"ב).

ועדיין הדבר מציק. אם אכן כל כך קשה לנו עם העבדות, מדוע אנו מאפשרים אותה?

חכמינו אמנם הגבילו את האפשרות להימכר לעבדות לשני מצבים. האחד הוא מקרה של גנב שבית הדין מוכר אותו כדי לפצות את קרבנותיו, והשני הוא מצב של קשיים כלכליים המותירים את האדם ללא בגד לגופו, אלא אם ימכור את עצמו. בכך הם בוודאי ביקשו לסמן כיוון שאינו מאפשר למכור עבדים בעל כורחם, כמנהג הימים ההם בעולם העתיק. הרמב"ם אף הוסיף כי אדם אינו יכול למכור את עצמו כדי לקנות סחורה או כלים, ובכך שלל את האפשרות לסחר בבני־אדם.

מסתבר שאם אינך יכול לשרש רעיון מסוים משום שהוא מוטמע בחברה, תוכל לחבור אליו ולעדנו עד כדי הפיכתו למשהו אחר. התורה הבינה כי לא כל בני־האדם יוכלו להיות עצמאיים לחלוטין, ורובם ייאלצו לעבוד כשכירים אצל אחרים. על כן יצרה את המושג "עבד עברי", שאינו אלא סוג של שכיר בן־זמננו. אפשר שרבים מהשכירים היו חפצים בתנאֵי העבד של התורה.

מה יהיה אופיים של יחסי העבודה בין המעביד לעובד? האם הוא יוכל להתעמר בו ולא לדאוג לתנאי עבודה בסיסיים? ההלכה קבעה כי אדון אינו רשאי לומר לעבד "עדור תחת הגפנים עד שאבֹא", וכן "לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו" (משנה תורה, הלכות עבדים א ו), כיוון שזו עבודה ללא גבול ברור המבזה את העובד ומשפילה אותו. ובכלל קבעו חכמים כי אסור למעביד להטיל על עבדו מלאכות־שירות מבזות, כגון הולכת כליו לבית המרחץ או חליצת מנעליו של המעביד.

לא נחה דעתם של חכמינו עד שאמרו כי מי שקונה עבד קונה אדון לעצמו. במילים אחרות, העסקת שכיר נעשית כאב ראש לא קטן.

אי־אפשר ולא נכון למנוע מאדם להעסיק את חברו. עם זאת, לא אנושי ולא מוסרי להעסיק בלי להעניק לעובד זכויות יסוד שתבטחנה לו שכר הוגן, ומה שחשוב לפחות באותה המידה: יחס מכבד ואנושי. 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר

התמונה באדיבות: Oleg Golovnev/http://www.shutterstock.com/