עטור זהב

ציפוי הזהב של הארון והשולחן משווה אותם לשאר הכלים הפנימיים, אך הם אינם חלק מהכלי עצמו, העשוי עצי שיטים. ריבוי הזהב במשכן בא להראות על עושר, הדר וכבוד, אבל יוצרים ממנו בעיקר ציפוים ועיטורים שאינם קריטיים לפונקציונליות של הכלים אלא רק מעידים על חשיבותם של הכלים ועל יופיים.
כאן נשאלת השאלה: האם העיטורים הם חלק חשוב בכלי שמעכב את השימוש בו? או בעצם - מה מקומו של העיטור במהותו של הכלי?

כאשר חז"ל דנו בגדלי הכלים השונים במקדש (בבלי סוכה ה ע”א, ירושלמי שבת א:א) וניסו לברר מהו הכלי הקטן ביותר במקדש נזכר בדיון גם זר הזהב של הארון והשולחן. ברור לגמרא שם שהזר איננו כלי בפני עצמו, ותעיד על כך גם העובדה שאין משמעות לגודל הזר, ומידתו היא 'כל שהוא'. אבל הגדרת חכמים את זר הזהב היא 'הכשר כלי' – אין הוא כלי בפני עצמו, אבל בלעדיו לא ניתן להשתמש בכלי. יוצא אפוא שישנה חשיבות מיוחדת לזר הזהב והוא מעכב את השימוש בו.

בהמשך הדיון נעשית השוואה בין זר הזהב לבין ציץ הכהן הגדול: הציץ בעיקרו נחשב ל'תכשיט' (על פי לשון הגמרא), אך הוא נמנה כאחד משמונה בגדים המעכבים את עבודת הכהן הגדול.

יוצא מכאן שישנו מודל אחיד לעיטורי הבגדים ולעיטורי הכלים - הם לא חלק מהותי מעבודת הקודש, אך בלעדיהם הכלי לא יהיה כשר לעבודה.
מכך שהקישוטים לא מהווים את עיקר הכלי, אך הם עדיין קריטיים לכשרותו, ניתן ללמוד כי במשכן הדגש מושם לא רק על התוצאה - האם הכלי יבצע את מלאכתו - אלא גם על הדרך - התאמת הכלי מבחינה אסתטית לשרת בפני ה’.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער