אנו חיים בחברה שרעש ורוב מילים הם מרכיביה העיקריים. השקט מעורר בנו מבוכה. אך אם נתבונן לעומק נבין שאת הרגשות העמוקים ביותר אפשר להביע דווקא בשתיקה.

 

אנו מכירים את הקשר באמצעות הדיבור. אנו חיים בחברה שרעש ורוב מילים הם מרכיביה העיקריים. גם הקפנו את עצמנו במכשירים שכל עיקרם להשמיע רעש, להעביר מילים. מה יקרה אם הרדיו ישתתק לפתע? בני אדם ירגישו שמשהו אינו כשורה, הם יכו במכשיר, יחשבו שהתקלקל, שיצא מכלל פעולה.

אנו חיים את המילה, את הדיבור, את הרעש. השקט מעורר בנו מבוכה, חרדה, אי נחת. אך נבדוק נא: מה מכיל יותר, השתיקה, או הדיבור? מתי אפשר להעביר רגשות עמוקים יותר, בשתיקה או בדיבור? האמנם מכילה שפתנו מילים כדי להביע באמצעותם את עומק ההרגשות?

המשורר במזמורנו מתאר את חווית השתיקה, ואת הקשר העמוק שהשתיקה יכולה לבטא. השתיקה היא ביטוי לדרגה עליונה של קשר; לשלב בו אין עוד צורך במילים; לרגע בו הכל מובן, וכל מילה וכל צליל יכולים רק להפריע.

"לך דומיה תהילה אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (ב)

התהילה היא בדומיה. אין מילים היכולות להכיל את התהילה שהמשורר רוצה להלל בה את אלוקיו. והוא שותק. ושתיקתו כוללת את התהילות כולן, את עומק רגשותיו.

עוד על נושא השתיקה ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' אביעד הכהן 'ללמוד לשתוק'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת