פרק ל"ד הוא משא על נקמת ה׳ בשונאיו ואויבי עמו. אדום, זו הארץ העשירה והפוריה, תיהפך לנחלתם של קוצי העזובה והשממה, ובארמונות הפאר ישתכנו עופות שוכני שדות הקטל והחרבות.
להמחשת החורבן מזכיר הנביא מגוון עשיר של עופות: קאת וקיפוד, ינשוף ועורב, תנים ובנות יענה, שעיר ולילית, קפוז ודיה. במשך דורות התלבטו מתרגמים פרשנים וחוקרים בשאלת זיהויים של עופות אלה... לפי התרגומים זהה בת היענה ל׳נעמית׳, היינו ליען, הגדול בעופות המדבר. אולם זיהוי זה מוקשה הוא, באשר היען שוכן במדבר הפתוח ואינו קרב למשכנות בני האדם ואף לא לחרבות... נראה אפוא להסיק כי בת יענה זהה לעוף לילה המצוי במשכנות עזובים. השם בת יענה קשור כנראה בקול ענות שמשמיעים עופות אלה בדמי הלילה. גם קיפוד שנמנה כאן אינו זהה עם היונק הנושא שם זה, שהרי חיה זו אינה אופיינית לשממה ולמשכנות עזובים. אף כאן הכוונה לעוף לילה, בדומה לשעיר ולילית שנמנו לידו. כל אלה הם עופות דורסי לילה, ששמם העממי ׳ליליות׳...
ואמנם, אין לך קבוצה של בעלי חיים המתאימה יותר מעופות אלה להדגמת זוועות החורבן. עופות אלה מקננים ברובם בבתים עזובים ובהופעתם הכללית יש כדי להמחיש את העזובה והחורבן. למעשה, הם עופות המועילים לחקלאות, באשר הם ניזונים ממזיקיה... אולם באגדה ובפולקלור הם מופיעים כסמלי החורבן וכמבשרי רע ואסונות. הסיבה לכך היא חזותם המוזרה: הראש הגדול, עיניהם הקרועות לרווחה. בנוסף לכך הם משמיעים קולות נשימה כעין נחרת הגוסס או אנקת הסובל. שמותיהם קשורים לרוב בצליל הקולות שהם משמיעים: כגון תנשמת מלשון נשם, ינשוף מלשון נשף, תנים מ׳תנה׳, בנות יענה מ׳ענה׳, ועוד. קולותיהם וחזותם הביאו לדעה שהם מבשרי רע ויצורים דמוניים. בדמיון העממי נצטיירו השדים בדמותם, מכאן כינויים של השדים: ׳שעיר׳ ו׳לילית׳.
אותם ארמונות שהיו לפנים מלאי קולות שמחה והוללות, יתמלאו עתה צווחותיהם של עופות דמוניים אלה. כל אלה יהיו מעתה אזרחיה הנאמנים והנצחיים של אדום: "עד עולם יירשוה, לדור ודור ישכנו בה" (יז).
(מתוך הספר "טבע וארץ בתנ"ך", עמ' 183-184)
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך