האם צדקתו של איוב מוּנַעַת היתה מהרצון להצלחה או שממניעים גבוהים יותר? נראה שאת זה באו ניסיונותיו של איוב לבדוק. ואכן בנאומו האחרון מתגלה עומק צדקתו.
עומק צדקתו של איוב מתגלה במיוחד בנאומו האחרון (פרקים כ"ט-ל"א). בנאום אוטוביוגרפי זה בא איוב להראות שהצדק היה הווה ויהיה יסוד חייו, ש"בצדקתי החזקתי ולא ארפה" (איוב כ"ז, ו).
בפרק כ"ט הוא מתאר את תקופת עָבַרו בה השתלבו צדקתו והצלחתו, וכבר אז היתה צדקתו עמוקה כי הלך לפנים משורת הדין ועזר לכל סובל בהתאם לרוח החוק התנ"כי: "כי אמלט עני משוע ויתום ולא עזר לו. ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנן. צדק לבשתי וילבשני, כמעיל וצניף משפטי. עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני. אב אנכי לאביונים ורב לא ידעתי אחקרהו, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף" (כ"ט, יב-יז).
בפרק ל' מתאר איוב את היפוך גורלו אשר שמו אח לתנים ו"רע לבנות יענה" (ל', כט); אם קודם עזר לעשוקי החברה הנה עתה הוא אחד מהם ואפילו מעונה מהם.
בפרק ל"א הוא שב מתוך עינוייו להיאחז במוחלטות של הערך המוסרי, והוא מונה במפורט את דרכי האדם המוסרי שהנן דרכיו שלו: דובר מישרים, נאמן לאשתו ולבני ביתו, שופט דין עבד ואביון מתוך ההכרה בשויון כל האדם לפני א-להים, עוזר לכל חלש, נאמן לא-להים, מכניס אורחים, אינו שמח בנפול אויבו, אינו גאה בכוחו ובעשרו ואינו בוטח בהם, מודה על חטאיו ביושר ובכנות.
איוב עומד כאן על המוסר כמוּנָע לא על ידי הרצון להצלחה אלא על ידי ההתכוונות הפנימית של אהבת האדם. התכוונותו זו וכנותו עם עצמו הן שעשוהו מה שהוא – לפחות איש ישר וסר מרע. כזה היה וכזה נשאר. וכך דבריו האחרונים בטרם "תמו" (ל"א, מ) הנם הכרזה על הערך המוחלט של הצדק ועל אהבת הבריות כיסוד להתנהגות האדם. מבחינה זו ברור לחלוטין שהניסוי עבר בהצלחה והוכיח נאמנה שעשיית הצדק של איוב הנה יותר ממצות אנשים מלומדה או מפוליטיקה של הצלחה. מוסריותו מתבססת על שויון בין בני האדם והיא שואפת לעשות את הטוב תמיד ובכל מחיר.
ההבדל בין צדקתו בפרק א' לצדקתו בפרק ל"א היא בכך שהשניה נובעת כבר מהכרה ברורה בערך הצדק; אשר נעשה תחילה כדבר המובן מאליו מתברר מעתה כמהותי להוויית האדם. התחזקות זו של הצדק באה מתוך הניסיון של הסבל האישי ומתוך ההסתכלות בגורל בני האדם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך ספרו של צ' אדר, הערכים החינוכיים של התנ"ך