עבודת ה' - בעדיפות עליונה

בנוהג שבעולם, אדם מבקש לשמור לעצמו את הטוב ואילו לזולתו הוא מותיר את ה"פחות טוב".

בדברים נוקבים, מתריע הנביא מלאכי נגד אנשים שבוחרים לתרום לעבודת ה', אך עולמם הרוחני מורכב רק מקורבנות 'בּרָרָה' שנקנו בזול במחסני עודפים בנמל, מ'תרומה סוג ב''.

"מגישים על מזבחי לחם מְגֹאָל... וכי תגישון עיוור לזבוח - אין רע? וכי תגישון פיסח וחולה - אין רע?", קורא-זועק הנביא. "הקריבהו נא לפחתך", נראה אותך מגיש מתנה כזו לבוס שלך בעבודה - "הירצך, או היישא פניך?" (ז-ח).

עבודת ה', וכמוה כל עשייה רוחנית, אינה צריכה להיות "ברירת מחדל", תרומה סוג ב' של פסולת ושיירים. עשייה רוחנית מעין זו אינה ראויה, ואינה מכבדת - לא את מטרתה ולא את עושיה. להיפך, היא מבזה אותם.

יש להציב את עבודת ה' - וכמוה כל עשייה רוחנית - במקום הראשון, בעדיפות עליונה, שהיא פרי רצון ובחירה, ולא תוצאה של כורח ואילוץ.

עיקרון זה היה לעיקרון יסוד בעולמה של תורת ישראל. כאשר מגיעים לעניינים שברוח, למעשי מצווה, חייב אדם מישראל להיפנות מכל עסקיו ו"להדר במצווה" -  לקנות לו לולב נאה, לעשות לו סוכה נאה ולרכוש ספר תורה יפה. לא להסתפק בדבר השגרתי, הזמין, השכיח, אלא להדר ולחַזֵר אחרי הטוב ביותר בעבודת ה'.

כך בחפצים של מצווה, וכך בעשייה הרוחנית כולה. לא להותיר את העיסוק ב"ענייני הרוח" ובתיקונו של עולם לשעת אקראי שהתפנתה במקרה, לזְמַן ביניים, לשעה 'מתה' שממילא "אין מה לעשות בה", אלא לעשיית קבע, לייחד לעניין זה את מיטב זמנו ומרצו, דעתו וכוחו.

באדיבות אתר 929