מדרש על הפסוק המופיע במזמורנו: "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (ב) מלמד כי גם אדם שחטא והרשיע הופך להיות עבד ה' אם מת על ידי האויבים.
אחד מהוויכוחים שקרעו את הקהילה היהודית הוא מעמדם של מי שהתנכרו לקהילה וזנחו את דתם אבל בסופם הטרגי נענשו על היותם יהודים. הגמרא בחרה פסוק מהמזמור שלנו להאיר זווית בדיון. הגמרא תוהה על הכפילות בפסוק: "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (ב) כשהשאלה שהטרידה היתה מה ההבדל בין 'עבדיך' ל'חסידיך'?
וכך אומרת הגמרא (מתורגמת):
מת מתוך רשעו, כיון שבדרכו מת - לא מהווה לו כפרה,
נהרג מתוך רשעו, כיון שלא כדרכו מת - מהווה לו כפרה.
תדע, דכתיב "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ" (תהלים ע"ט, א-ב),
מאי 'עבדיך' ומאי 'חסידיך'?
לאו, 'חסידיך' - חסידיך ממש,
'עבדיך' - אלו שמחוייבים בעונש מוות, וכיוון שמתו - קורא להם 'עבדיך'.
(בבלי סנהדרין מז ע"א).
הגמרא מציבה שני מצבים: שני אנשים שחייבים על מעשיהם הרעים מיתה אבל האחד מת כדרך כל הארץ ואילו השני נהרג. והיא מחלקת - מי שמת כדרכו, מיתתו אינה כפרה למעשיו ולכן נשאר רשע, ואילו מי שנהרג בדרך לא צפויה מיתתו כפרה על מעשיו הרעים. ולשם הוכחה היא מביאה את הפסוק מהמזמור שלנו ומראה שהנה גם מי שאינו נחשב חסיד, כי חטא, הופך להיות עבד ה' אם מת על ידי האויבים.
הדימוי של 'מת על קידוש השם' הפך ברבות הימים למשהו שמחזיר את המתרחק והשונה לתוך מעגל החברה - המוות שמכפר על הכל.
באדיבות אתר 929