עֵד הבית

אחת מנבואות התוכחה היפות נמצאת בפרק שלנו: "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע: יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ: כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (ט-יא).

הנביא מצרף לתוכחה את ביתו של האדם, כך שחלקי הבית יזעקו ויתריעו על המעשים השליליים שעשה.
המדרש משתמש בפסוק זה לעניין אחר:

וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור.
ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי?
אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו,
שנאמר "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב', יא).
(תלמוד בבלי מסכת תענית יא עמ' א)

האם צריך היחיד להצטער עם הציבור ולהתענות למרות שהצרה אינה שלו, או שמא אין סיבה שיצטער?

המדרש מבקש מהאדם להצטער עם הציבור משום שבכך יזכה בהשתתפות בנחמת הציבור. ואם האדם ישאל – אבל אני בבית, אז מי ידע מזה? אולי אצליח לחמוק? התשובה של המדרש ברורה – הבית הוא שידע ויודיע לכולם.

אף בית מעולם עוד לא דיבר, אך בכל ביקור בכל בית ניתן להבין הרבה על דייריו ועל אורחות חייהם.

האם יש קשר בין פשטו של הפסוק למדרשו? הפסוק הפותח את התוכחה מתאר את האדם שאינו מצטער עם הציבור "... לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע" (ט). המדרש יוצר את הקשר הישיר בין מי שחושב על עצמו על חשבון אחרים, ובין מי שאינו מוכן לחשוב על אחרים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929