ספר הקדושה של העם

פרק י"ב הוא אחד הפרקים המרכזיים ביותר במקרא העוסקים במקדש. בפרק זה אנו שומעים לראשונה על "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", ופרק זה מפרט את ייעודיו השונים של המקום ואת האיסורים הנגזרים מבחירתו.
עם זאת, פרק י"ב מעמיד אותנו בפני תופעה מפתיעה: שוב ושוב חוזרת התורה על הדברים שיש להביא אל המקדש, אך קרבנות החובה אינם מוזכרים. התורה מזכירה רק את קרבנות הנדבה ואת שאר המתנות.
נראה, שתופעה מפתיעה זו קשורה לתופעה רחבה יותר, הנוגעת להבחנה שבין מושג הכפרה בספר דברים לעומת אותו מושג בספר ויקרא.
ספר ויקרא מבטא את השלכותיו של החטא על המקדש, וממילא גם תהליך הכפרה המתואר בספר זה מתמקד ב'טיהור' המקדש מהנזק שנגרם לו בשל החטא.
לעומת זאת, ספר דברים מדגיש את השפעת החטא על עם ישראל, והוא מתעלם מהשפעתו על המשכן. הבלטת הכפרה הישירה של עם ישראל מביאה להתעלמות מקרבנות החובה, שעניינם כפרה דרך המקדש וקדשיו. תחת זאת, ספר דברים מדגיש את תהליך הכפרה של עם ישראל שיסודו בפעולות תיקון ובתפילה.
בויקרא נראה שאיסורי הקרחה ואכילת הנבלה מיוחדים לכהנים, מתוך קדושתם כעובדי המקדש.
בדברים י"ד, לעומת זאת, אנו מוצאים את שני האיסורים, אך ביחס לעם ישראל כולו. הנקודה המעניינת היא שגם בדברים י"ד האיסורים נועדו לשמור על קדושה, אולם מקור הקדושה אינו העבודה במקדש אלא קדושת עם ישראל ככלל.
גם איסור החיתון של בני ישראל עם הגויים נזכר דווקא בספר דברים, המדגיש את קדושת עם ישראל. בספר ויקרא, לעומת זאת, לא נזכרת קדושתו הסגולית של עם ישראל. עם ישראל מצוּוֶה מספר פעמים "קדושים תהיו", אולם המגמה היא הפוכה: לא הקדושה היא המחייבת עשיית מצוות, אלא עשיית המצוות (וההימנעות מעבירות) היא המביאה לידי קדושה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון