בארבעת ספרי התורה הראשונים קיבלנו את תורת ה' דרך פריזמה שקופה לחלוטין. בספר דברים אנו מביטים במראה, ורואים בה את תורת ה'. משה רבנו הוא המראה הזכה, הבהירה והצלולה ביותר שיכול בן אנוש להעמיד מול התורה הא-לוהית.
ספר דברים, כשמו, הוא חריגה מהמוחלט של התורה שבכתב אל הדיבור של ה'אני' האנושי בתורה שבעל פה.
ר' צדוק מסביר שבעוד שבספרי התורה הראשונים הקב"ה מגלה את עצמו על ידי עצמו - כלומר: במעשיו, בדיבורו ובציוויו, הרי שבספר דברים הקב"ה מגלה את עצמו באמצעות משה רבנו. בספרים הראשונים משה בָּטֵל לשליחותו לגמרי, כאמור: "והאיש משה ענו מאוד" (במדבר י"ב, ג). בספר דברים התורה היא של משה. אמנם, אין זו תורת משה שתכליתה ללמד על משה, אלא תורת ה' שמתגלה מתוך תורת משה. בניסוח כללי יותר: זו תורת אדם המגלה מתוכה את תורת ה'.
תלמיד חכם העוסק בתורה, היוצר את התורה שבעל פה, שואל את עצמו: מה הקב"ה רוצה? מה, כביכול, היה הוא אומר? השאלה מיתרגמת ומעובדת בתוככי האדם השואל, ומושפעת מה'אני' שלו. ממילא, גם התשובות שנותן כל אדם לאותה שאלה עצמה עשויות להיות שונות. תלמיד חכם אינו לגמרי שקוף לתורה. הוא אקטיבי ביצירתה, ויש לו נוכחות ממשית בתהליך היווצרותה של התורה שבעל פה.
מבחינה זו, אכן דומה ספר דברים לגמרי לתורה שבעל פה כולה. אם כן, מדוע זכה במעמד של תורה שבכתב? התשובה הפשוטה לכך היא שאחרי הכל, האדם המגלה כאן את תורת ה' אינו עוד אדם, אלא משה רבנו, ה'רעיא מהימנא', היחיד שידעו ה' פנים אל פנים.
אם נלמד את ספר דברים מתוך התבוננות זו, נגלה שתכניו ודגשיו הייחודיים צומחים רובם ככולם מתוך נקודה זו. אנו נבקש למצוא בספר דברים את הפרספקטיבה האנושית על הרצון או ההופעה הא-לוהית. נמצא את המבט החברתי, נפגוש את המוסר האנושי, יושם דגש על חובת החסד האנושית ופחות על תביעת המשפט הא-לוהית, וההיסטוריה תוצג בעיקר מהזווית האנושית-לאומית שלה, ופחות מהזווית הא-לוהית הישירה. כל אלה אינם מושגים נייטרליים להתגלות ה', אלא הם האופן שבו מתגלה ה' מתוך האנושי ודרכו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון