התורה מזהירה מפני שני סוגי מסיתים: מצד אחד נביא שקר העושה שימוש באותות ומופתים ומצד שני מסית מקרב המשפחה. ההשוואה בין השניים מלמדת שהתורה חוששת יותר מהסוג השני.
בפרק י"ג מזהיר משה את בני ישראל מפני שני סוגים של מסיתים. הראשון שבהם הוא נביא שקר, המסוגל לבצע אות או מופת כדי לבסס את דבריו, והאדם אכן נדרש למבחן גדול של אמונה, האם יתפתה לדברי הנביא ולמופתיו. זוהי התמודדות מורכבת משום שבהמשך התורה מלמדת שיש מקום לנתינת אותות ומופתים כדי לאמת את דבריו של הנביא (י"ח, כא-כב) והאדם צריך לדעת שיש להם תוקף מוגבל ואין הם יכולים לשמש ראייה לעבוד עבודה זרה.
אולם בהמשך הפרק מתברר, שישנה סכנה גדולה עוד יותר מזו של נביא השקר: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (ז). נראה, שלמרות שקרוב המשפחה או הידיד האהוב אינם נותנים מופת, כמו נביא השקר, מכל מקום השפעתם עלולה להיות גדולה עוד יותר.
כך עולה מן העובדה שבעוד שלגבי נביא שקר מסתפק משה באזהרה - "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא" (ד), הרי שביחס לקרוב או לידיד הנפש ישנה תוספת - "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו" (ט). יתרה מזאת, על דינו של נביא השקר נאמר רק - "יוּמָת" (ו), ואילו על הקרוב או הידיד נאמר - "וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת... וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן" (יא-יב). מובן גם, שקיים חשש שאף אם האדם לא ישתכנע, מכל מקום הוא ירחם על המסית האהוב עליו ולא יפרסם את ניסיון ההסתה, ועל כן מזהירה התורה - "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (ט).
פן נוסף קיים אצל המסית האהוב, שאינו מודגש אצל נביא השקר. בתיאור ההסתה של נביא השקר נאמר - "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם" (ג), בעוד שאצל הקרוב או הידיד נוסף - "נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ" (ז). דווקא כשהמסית בא מתוך הבית, ישנו דגש על כך שנטישת דרך ה' איננה רק פגיעה בקב"ה, אלא גם פגיעה במסורת המשפחתית מדורי דורות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת